הגענו ליפו

נכתב על ידי: מדי בנדו

ככל שהאוניה התקרבה אל החוף, כך אפשר היה לראות באופן ברור יותר את הנוף המקסים ואת הבתים של העיר חיפה, בנויים על צלע ההר. 28.11.1948 - אוניית קפלוס – Kefalos.
העולים עומדים על הסיפון מול חלום שהתגשם, פניהם קורנות מהתרגשות ומאושר, נושמים לרווחה את האוויר הצח של ארץ הקודש. הסבל מאחורינו, האושר לפנינו – כך חשבו. תם מסע ארוך...
לפני למעלה משלשה שבועות עלינו לרכבת מבולגריה. זו הייתה רכבת משא, ללא מושבים. פרשנו שמיכות על רצפת הקרון. לכל נוסע הוקצב מקום של 50-60 ס"מ. הורי היו ברי מזל, היה להם קצת יותר מקום מהאחרים: אני הייתי ילדה צנומה ואילו אחותי – תינוקת. ירדנו מהרכבת בנמל ליד כפר נידח ביוון, שם אמורים היינו לעלות לאוניה שתביא אותנו לארץ ישראל. נתבקשנו להשליך את כל דברי המאכל שהיו ברשותנו, כי חל איסור של הכנסת מזון לאוניה.
אך האוניה בוששה להגיע. חיכינו בתוך הקרונות החשוכים, רעבים ומותשים. בכפר העני ששכן במורד ההר, הצלחנו להשיג ככרות לחם תמורת סבונים שהיו לנו. כעבור כשבוע שמענו את צופר האוניה המתקרבת. ימים ארוכים בילינו בים בגלל המצב ששרר אז בארץ .
והנה, הורד העוגן ואנו כאן, על שפת ארץ הקודש.
אוטובוסים הסיעו אותנו למחנות העולים. אנחנו הגענו למחנה האוהלים בחדרה, שם חיכתה לנו ארוחה חמה, שמיכות ומיטות ברזל ואוהלי ברזנט. כל דבר שימח אותנו.
אך פתאום, באמצע הלילה, מזג האוויר החמים והנעים שקידם את פנינו בבוקר, השתנה והפך סוער וגשום. הרוחות נשבו, סופות ברקים ורעמים השתוללו, ארובות השמים נפתחו לרווחה. כל מה שהיה על רצפת האוהל נסחף עם זרם המים, כולל הנעלים שלי.
באוהל הסמוך, קם אבי המשפחה לכסות את ילדיו, נאחז במוט האוהל, וברק פגע בו למוות.
קבלת פנים קשה ומאכזבת.
ימים מעטים נשארנו במחנה. אבי החל בחיפוש בית ביפו ותוך זמן קצר מצא. אמנם זה היה בית בתחילת הבנייה, ללא חלונות ודלתות וללא ריצוף – מעין גוש בלוקים ובטון, אבל היתה לנו קורת גג. ארגז גדול שאימי כיסתה בסדין, היה שולחן האוכל שלנו וארגזים קטנים וגרוטאות שמצאנו, היו הכיסאות. מהסוכנות קיבלנו מיטות ברזל מתקפלות ושמיכות צמר דוקרות. אבל כמה מאושרים היינו כשאבא חזר מהמכולת עם כיכר לחם לבן וחבילת חלווה. ועגבניות ומלפפונים? מעולם לא ראינו עגבניות בעונת החורף וכאשר אבי הוציא מכיסו מטבע עם חור וקנה חפיסת שוקולד בקיוסק הקרוב, הרגשנו ששמחתו מרקיעה אל פסגת האושר.
רק מי שחש על בשרו את ה"חסר והאין" במשך שנות מלחמה ארוכות, יוכל להבין זאת.

יפו, רחוב 229 מס' 13 – כאן התחילו חיי השניים. כאן הפכתי מילדה צנומה לנערה מתעגלת.כאן טעמתי את טעם האהבה הראשונה וחוויתי רגעי אשר וגם אכזבות. כאן - התאהבתי ביפו.
עם הזמן הפך גוש הבלוקים לבית חלומות מקסים עם גינת נוי, עץ גויאבות, שיחי עגבניות ותריסי עץ ירוקים.
מעבר לפרדס, על גבעת חול, עמד צריף – שם היה בית ספרנו הראשון. השפה העברית הייתה עבור רובנו, חדשה שונה ומשונה: "שלום ילדים, שלום כיתה גימל, לכולם שלום".
כמה הרבה לומדים!. אבל הצעירים קולטים מהר, תוך זמן קצר התגברנו על הקשיים.מהצריף עברנו לבית הספר הצרפתי ברח' יפת ובסוף לבית-ספר וייצמן מול רחוב קינג-ג'ורג' – (שד' ירושלים של היום). חיי חברה תוססים החלו להתרקם בתוכנו. בבקר למדנו ואחה"צ התגודדנו בסמטותיה הצרות של יפו ובגבעות החול. תוך משחקי המחניים, קפיצות על חבל ומשחק חמש האבנים, ספגנו לתוכנו את ניחוחה המיוחד של יפו. בקוצר רוח חכינו לשבתות, כדי לטייל הלוך ושוב, בקינג- ג'ורג' שהיה עבורנו הדיזנגוף או אולי ה-שאנס-אליזה.

כל אחד רצה לפגוש חבר מהכיתה או מבית הספר. ובערבי ששי היינו מתאספים בגבעה שליד ביתה של ויאולטה ומארגנים מסיבה - ללא אלכוהול, ללא טייפ, ללא קומפקט-דיסק, ללא די- ג'י.
רק לצלילי האקורדיון של ברטו (היום ברטו בטונה). תמיד חשבתי לי: איך זה שכל בן רוקד עם בת ורק הוא, הנער גבה הקומה, מחבק באהבה כזו את האקורדיון שלו.
עברו שנים. התגייסתי לצה"ל. בסיום הטירונות מיינו והציבו אותנו למקומות שונים בכל חלקי הארץ. אותי, בוגרת סמינר לוינסקי, הציבו לבסיס הסברה והשכלה 475. הטנדר הסיע כל חייל לבסיסו ואני לא הבנתי מדוע הוא לוקח אותי הביתה! האם זה מקרה שהבסיס שכן לא רחוק מביתי, מול השעון ביפו? אינני חושבת כך.
כשנישאתי, ביתנו הראשון היה ברח' יפת ביפו.
ומה הוא קסמה של יפו? מה מושך אותנו אליה? מה הם אותם כבלים הקושרים אותנו אל עיר זאת שוב ושוב?. אולי היופי הייחודי שלה או אולי הסיבה היא, כי בתוך נבכי סימטאותיה הצרות, מקופלים כל זיכרונות ילדותנו ונעורינו, שלעולם לא ישובו עוד.
היום, 60 שנה אחרי, בעקבות ראיון שהיה לי עם שמואל שי בבית מנדל ביפו, פנו אלי מהנהלת החוג לספרות תרבות ואמנות "קרן אור" ובקשו שאצטרף אל שורותיהם. אני פעילה בוועד החוג ותורמת ברצון מכישורי וממרצי, באהבה רבה.
ואני שוב ביפו – סוגרת מעגל.
אין מקריות בעולמנו.








 
המספרת מדי בנדו וחברותיה ביפו
© כל הזכויות שמורות
כג', תשרי, תש"ע. 11.10.09


9. נמל היציאה לא מיון
מאת: חיים דוידי 25/07/2015
יצאנו מנמל בקאר ליד העיר ריאקה אשר בקרואטיה
8. סיפור חיים בולגרי
מאת: אבי מוסקונה 09/11/2014
גרתי בגבעת עליה ליד בית חולים ג דונולו בין השנים 1957 -1960 מתגעגע
7. מדי-קרן אור
מאת: אנתיאה 10/02/2012
יקירתי סיפורך מדי מייצג את העולה החדש מבולגריה.החרוץ הצנוע הגאה האוהב לשיר ולרקוד ששמחת החיים למרות האסון והסבל לא עוזבת אותו.אין דוגמא לו שולחת את אהבתי למוסד קרן אור המקסים אותו את מנהלת ומנחה במרץ ובעניין באתי הצצתי ואני שם אנתיאה
6. כה לחי!!
מאת: אנליה בן יוסף 22/02/2012
אמנם אני בדור אחר אך יכולה להתחבר אליך. ההורים שלי הגרו מרוסיה ואוקראינה לארגנטינה ועברו ל מעט. את מצליחה לספר את סיפורך בחן ומדביקה אותנו באהבתך תמשיכי בעשיה המבורכת
5. היידה יפו יפתי!!!
מאת: דינה דנון-דאבוש 14/11/2010
סיפור חייך ביפו הוא סיפור חיי שם. התגוררתי ביפו ברח' 219 מס' 10 משנת 1958 עת הגענו מהמעברה. למדתי ביה"ס "הנגב" מול "ויצמן". ב-1968 נישאתי ועברתי לתל-אביב. הורי ז"ל המשיכו להתגורר ביפו והייתי מבקרת אותם לעיתים קרובות. אהבתי כל רגע שהייתי ביפו. יש ביפו קסם שאין לו אח ורע באף מקום אחר והפינה החמה של ילדים שגרו ביפו שמורה לעיר, לעניות דעתי עד יומם האחרון. הספריה היתה בחנות שהיום משמשת למרפדיה כמדומני, גם היא ליד המזרקה ודמותה של הספרנית שעברה אח"כ לספריה החדשה זכורה לי היטב. הטיולים בשבת לאורך השדרה היו גולת הכותרת ונצרבו בזכרוני כבילוי נפלא ומרגש. היטבת לתאר את האוירה ואת האהבה של ילדי יפו לעירם המיוחדת והססגונית. כה לחי!!!
4. מדי בנדו-להסיר את הכובע
מאת: רבקה אביב 08/08/2010
מדי בנדו,את ראויה להערצה גם סיפורך מדהים,פשוט הסטוריה יפה ומענינת וגם כתיבתך מיוחדת בתיאורך היפה ,אני מכירה את המחזות וחוויתי את חוויותיך דרך תאורך המיוחד כפי שציינתי.כל הכבוד לך.
3. ספור חיים
מאת: ketty sherbelis 13/02/2010
זכרונות ילדות עליה לארץ הקודש
2. ספור חיים
מאת: ketty sherbelis 13/02/2010
זכרונות ילדות תמיד יפים ומרתקים עוד במרחק כה רב בשנים יפה נוגע ללב
1. סיפור חיים
מאת: קטי שרבליס 24/01/2010
מרתק גם אחרי 60 שנה זכרונות תמיד הם יפים ובעיקר בגלל המרחק תרתי משמע
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|