סיפורים נוספים:
 

הברז ( גירסת זיכרון יעקב )

יום קיץ אחד הזמין ראש שבט העוורנה בפוּרֵדיס, השייך הזקן, את כווג'ה אליהו שָיְיד שהיה פקיד הברון רוטשילד בזיכרון יעקב לבקר במאהלי השבט ששכן כשני קילומטרים צפונה לזיכרון יעקוב. כווג’ה אליהו שָיְיד, שהיה מודע לחשיבות יחסי השכנות בסביבה, ידע שאסור לו לסרב להזמנה זו. ואכן, ביום המיועד הגיע בראש פמליה לביקור במאהל השבט שכבר החל להיראות ככפר. כיאה למעמדו קיבלו את פניו ראש השבט ושני בניו בהדר ובכבוד רב. ולאחר קבלת הפנים שכללה מפגש עם כל אחד מהגברים בשבט - המלווה בנוסח הברכות המקובלות אצל הבדווים - הוזמנו האורחים המכובדים לאוהל הכבוד כשאת מקומות ישיבתם ריפדו בשטיחים וכרים. לפני כניסתם חלצו האורחים את הנעלים וזכו לרחיצת רגליים תוך שהמים ניגרים מכדי החרס – הג'ארות המסורתיות – מים שנשאבו והובלו למאהל על ידי הנשים מהמעיין הסמוך. מיד בכניסתם נתנו לאורחים לשתות מים צוננים מתוך ג'ארות החרס להרוות צימאונם מחום היום, וכולם שתו כדרך הבדווים כשהם מטים את ראשם לאחור ונותנים למים לזרום מפיית הג'ארה אל פיהם. כיאה למעמד המכובד נשחטו כבשים לכבוד האורחים ומגשים עמוסי הררי אורז מרופדים בבשר הצלוי הוגשו לאורחים המכובדים. נגני הרבבה בישרו על תחילת החפלה המסורתית, ומול פתח האוהל הענקי נערכו פנטזיות שכללו תחרויות סוסים, וריקודי מעגל קצביים שנמשכו שעות רבות. כך הלכה ונמשכה החפלה מתובלת בשיחות וסיפורים בין האורחים למארחים. והנה שוקעת השמש וכֽוָוגָ’ה אליהו שָיְיד מבקש להיפרד ממארחיו, אולם ראש השבט מבקש בכל לשון של בקשה מכֽוָוגָ’ה אליהו שָיְיד להישאר – "הואדי וההר," הוא אומר, "בשעות החשיכה טומנים בחובם סכנה: חיות טרף שורצות ושודדים אורבים לקורבנם, לכן אנא, [מבקש ראש השבט] לונו הלילה באוהלינו ומחר עם שחר שובו הביתה." הליאות הנעימה ובקשתו החמה של ראש השבט עושות את שלהן, וכֽוָוגָ’ה אליהו שָיְיד מחליט להישאר. למחרת עם שחר, מתעוררים האורחים לקול דנדוני מכתש העץ הוא הכלי המשמש לכתישת גרגרי הקפה הריחני. לאחר שקמו, ורחצו את פניהם במים צוננים מהג'ארות, ישבו, אכלו פיתות וזיתים, וקינחו בקפה שחור ומר, כדרך הבדווים. לאחר מכן התארגנה הפמליה לצאת לדרך אך רגע לפני שכֽוָוגָ’ה אליהו שָיְיד עולה על סוסתו, פנה אליו השייך הזקן ואמר: "אנא כֽוָוגָ’ה אליהו, מסורת היא בקרב בני שיבטי ובמשפחתי מדורי דורות: אורח חשוב כי יתארח אצלנו עליו לבחור לו 'הדייה' – מתנה - מכל מה שמצוי באהלי שימצא בעיניו. כוואג'ה אליהו שָיְיד היסס, לא הבין, אך מיד התעשת וידע כי אסור להעליב את מארחו לפני כל בני השבט. הרים את עיניו וסקר את אוהלו של השייך ומבטו נח על נרגילה עתיקת יומין המונחת בפינת האוהל. במצוות ראש השבט נמסרה הנרגילה לכֽוָוגָ’ה אליהו שָיְיד שהודה על המתנה הנפלאה, וכמובן על האירוח הנפלא, וכיאה לכללי הטכס הזמין באותו מעמד את ראש השבט ובניו לביקור גומלין במושבה. שבועיים שלשה אחר כך, ישב אליהו שָיְיד בביתו ולפתע שמע נקישות פרסות סוסים ברחוב המרוצף, קולות של דהירות סוסים. יצא למרפסת בייתו ולהפתעתו ראה את ראש השבט ושני בניו באים לביקור גומלין. מיהר ויצא אליהו שָיְיד לקראת אורחיו בשמחה רבה והזמינם לביתו. נכנסו המוזמנים הבייתה ואליהו שָיְיד הושיבם על כסאות סביב שולחן האוכל הגדול וכיבד אותם בחלות טריות ודגי הרינג מלוח הנחשב מאכל תאווה אצל הבדווים. תפוחי זהב נסחטו למיץ מתוק, ודבש נמרח על פרוסות לחם טרי להנאת כולם. ישבו ראש השבט ובניו בניחותא והעבירו את הזמן בנעימים. הלילה ירד וכֽוָוגָ’ה אליהו שָיְיד הזמין את אורחיו ללון בביתו, והשייך ובניו קיבלו ברצון את הזמנתו. למחרת קמו הבדווים כהרגלם כבר עם הנץ החמה וכולם הוזמנו לשתות קפה בבלקון. לפני שנפרד מאורחיו, פנה כֽוָוגָ’ה אליהו שָיְיד לשייך וביקש לבחור "הדייה" - מתנה. "כל מתנה שתחפצו לכם תהיה," פסק כווג'ה אליהו שָיְיד. פנה השייך לבניו וביקש מהם לבדוק ולחפש להם מתנה מביתו של כווג'ה אליהו שָיְיד. בתוך כך, ישבו כווג'ה אליהו שָיְיד והשייך והעבירו את הזמן בסיפורים. סיפר השייך הזקן לכֽוָוגָ’ה אליהו שָיְיד, שההתיישבות במקום קבע לא אהובה עליו ונעשתה בגלל בניו "המודרניים", והמשיך והפליג בסיפוריו על האושר של חיי הנוודים. לאחר שחלפה שעה קלה, ובני השייך לא חזרו, קמו השניים ונכנסו לדירה לחפש אותם. עברו בסלון, ואינם; נכנסו למטבח, גם שם לא היו; ואז פנו ונכנסו לחדר האמבטיה ונדהמו לראות את בניו של השייך מנסים בכל כוחם לשלוף את הברז הקבוע בקיר החרסינה הלבן. "אהה," חייך כֽוָוגָ’ה אליהו שָיְיד "אם בברז חפצתם בואו אתן לכם ברז חדש." חזר כווג'ה אליהו שָיְיד למרפסת והוציא מתוך ארון מתכת "בטריה" שהיא ברז כפול מבהיק ובו שתי ידיות לברז, האחת עם נקודה אדומה והשניה עם נקודה כחולה. הגיש את הברז לבני השייך שקיבלו אותו בדחילו ורחימו. הודו השייך הזקן ובניו על האירוח החם והמתנה הנפלאה שקיבלו, ופנו לשוב אל שיבטם בפוּרֵדיס. יחד עם בני השייך החוזרים למאהלם הוליכה רוח המדבר והים את החדשה המרעישה: "בניו של השייך קבלו מתנה נפלאה מכווג'ה אליהו שָיְיד, "חנפייה" ( ברז ) שופעת מים. לא עוד שנות בצורת, לא עוד צמא, עברו ימי הסבל והמלחמות על המים ליד הבארות הצחיחות במדבר הבוגדני או בגליל לעת קיץ. מעתה כל שעלינו לעשות הוא לסובב את ידית הברז, ומים יזרמו בשפע ללא גבול." ואכן מיד כשהגיעו לכפר, עוד באותו בוקר התחילו בני השייך לבנות קיר לבן, ממש כמו הקיר הלבן בחדר האמבטיה של כווג'ה אליהו שָיְיד, כאשר הם מקפידים לקבוע באותו מקום ממש את הברז הכפול. הידיעה המרעישה עשתה את שלה ומכל ההרים זרם המון אדם לחזות בפלא הגדול, שיירות של בדואים משבטי המדבר והגליל השכנים מילאו את כל הדרכים על מנת לקחת חלק באירוע החשוב כל כך. הכל עקבו בדריכות ובחרדה במעשי ידיהם של בני השייך. סוף סוף הגיע הרגע הגדול - נסתיימה המלאכה וניתן האות לתחילת הטכס. בניו של השייך כרעו ברך וכל ההמון בעקבותיהם - אללה ואכבר, אללה ואכבר, נשמעה תחינת התפילה מלבבות כולם. עתה קמו בני השייך ואיש לא זע, הכל עקבו בדריכות אחר המעמד, דממת מוות שררה באוויר . לאט לאט החלו בני השייך מניעים את ידיות הברז מצפים לקילוח המים שיפרוץ החוצה... כל העיניים עקבו מהופנטות אחר תנועתם... ובתוך השקט המוחלט נשמעה רק חריקתם הצורמת של הברזים היבשים שנפתחו עד תם. המים סרבו לנבוע מהברז! בני השייך לא הבינו מה קרה, שוב תעתע בהם המדבר שרדף אותם עד לשיפולי הכרמל, האם שוב נידונים הם לכליה, וליובש, ולחסדי שמים? רוח מזרחית יבשה החלה מעלה אבק דוקרני אל העיניים הקרועות לרווחה... איש לא הבין מה קרה... הייאוש אחז בבניו של השייך. לפתע נשמע קולו של השייך הזקן שניצב בודד גבוה על גבעה סמוכה המשקיפה אל בני שבטו: "רק מה שמחובר אל המקורות נותן מים! רק מה שמחובר אל המקורות נותן מים!" והיה משפט זה של השייך הזקן, מתנפץ וחוזר בין הגבעות באלפי בנות קול, ממאהל אחד למשנהו, ומשבט לשבט. "רק מה שמחובר אל המקורות נותן מים! רק מה שמחובר אל המקורות נותן מים!" ,

הערה: זו אחת משתי הגרסאות שלי לסיפור "המתנה של דיזינגוף"
שם המספר: אלי אברהמי


 
באר המים בזיכרון יעקב
© כל הזכויות שמורות



הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|