שערי הצדק

נכתב על ידי: דוד מונשיין

 
נולדתי בניתוח קיסרי, עם 40 מעלות חום. כך סיפר לי אבי כששכב על ערש דווי בבית החולים שערי צדק. הלידה הייתה במבנה הישן של בית החולים, בימים שהירושלמים עוד קראו לו בית חולים וולך. החום הגבוה שלי הבהיל מאוד את המנהל, דוקטור משה וולך, שהזעיק מיד את האחות הראשית זלמה מאיר ואמר לה להביא קרח. זלמה הודיעה לו שקרח יש רק במקררים, אז וולך ענה לה: "אז תביאי מהמקררים, וכמה שיותר. ותמלאי אמבטיה עם מים, התינוק קודח". זלמה לא מיהרה למלא אחר הוראותיו ואמרה שהפרודוקטים במקררים יתקלקלו. וולך איבד לגמרי את קור רוחו וצעק עליה: "ילד זה יותר חשוב מפרודוקטים". וככה ניצלתי: החום ירד אחרי אמבטיית הקרח, ואני המשכתי בדרכי אל החיים.
אבא שלי גם סיפר לי שדוקטור וולך אמר לו שתינוק עם 40 מעלות חום זה נדיר ביותר, ממש אחד למיליונים.לפני שהוא נפטר, אבא בירך אותי שתמיד יימצאו לצידי שני מלאכים שומרים שיגנו עלי בדיוק כמו שוולך וזלמה הצילו אותי.  
עברו הרבה שנים, אני נהייתי סבא לנכדות, ויום אחד אני מגיע לביקורת רפואית שגרתית אצל פרופסור דני צבעוני בשערי צדק. "הכל נראה בסדר", הוא אומר לי, "אבל ליתר ביטחון תעשה אקו לב". אני שוכב שם על המיטה, הטכנאית מניחה איזשהו מכשיר על החזה שלי, ואני חושב על הפגישה עם שמאי המקרקעין שקבעתי לאחר הצהריים. אחרי כמה דקות אני רואה פתאום שהטכנאית מחווירה. זה בטח בגלל מחסור בוויטמינים, אני אומר לעצמי.
 הטכנאית יוצאת מהחדר ומיד חוזרת עם פרופסור צבעוני. הוא בוחן את תמונת הלב שלי, מחוויר גם הוא וקורא לפרופסור נוסף שיחווה את דעתו. דקה אחרי ששניהם יוצאים מהחדר, הטכנאית מקבלת טלפון ואומרת לי שאני מתבקש ללכת לחדרו של צבעוני. אני נכנס אליו והוא מודיע שהוא לא איש בשורות, שזה ניסוח שגור בפי רופאים המיועד לאנשים גמורים. "אולי בכל זאת תבשר לי", אני מציע, והלב שלי מחסיר פעימה. פרופסור צבעוני מפנה אלי מבט חמור סבר ואומר שיש לי גידול בלב שנקרא מיקסומה.
 "בסדר", אני אומר, "אז שיוציאו את זה בצנתור". והוא מסביר לי: "איזה צנתור, מה צנתור, צריך להסיר את הגידול בניתוח לב פתוח".
 אני בהלם, החדר מסתחרר סביבי. אחרי כמה שניות אני מבקש לצאת בשביל לחשוב עם עצמי. במורד המדרגות אני פוגש במקרה קרדיולוג שבתקופת האוניברסיטה שלי היה סטודנט צעיר לרפואה ומדי פעם היינו נפגשים במסיבות. "בשביל מה המציאו את המעלית?", הוא צוחק אלי ולוחץ את ידי. "אני מפחד להידבק במחלות, אז אני לא נדחס למעליות", אני צוחק אליו בחזרה. "מה בעצם אתה עושה פה?", הוא שואל. אני מספר לו על המיקסומה שגילו אצלי ואומר שאני ממש אובד עצות.
"להוציא את זה ומיד", הוא חותך.
"בינינו, מה יקרה אם לא?", אני מנסה לבדוק איתו בצורה חברית אם אפשר להימנע מהניתוח. הקרדיולוג מבהיר לי בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "אם לא יוציאו את זה, אז במקרה הטוב אתה מת ובמקרה הרע אתה הופך לצמח. תדע לך שזה נדיר ביותר, אחד למיליונים".
אני מבין שאין לאן לברוח אבל מנסה להרוויח זמן. "אז מתי כדאי לנתח? יש לי מיליון יציקות על הראש".
והוא עונה: "אתמול!".
חזרתי לפרופסור צבעוני, אמרתי שאני מעוניין להוציא את המיקסומה מיד, ושמי שינתח אותי יהיה מישהו טוב. "כולם טובים", הוא הרגיע, "אבל אתה יכול לבחור".
 אני יוצא ממנו ומחליט לעשות סיבוב במחלקת ניתוחי לב. פתאום אני רואה שם מנתח קטן-קומה שצועד בזריזות לעבר חדרו. באותו רגע אני נזכר במשפט שסבתא שלי, שהייתה אישה חכמה מאוד, אמרה לי פעם בילדותי: "תדע לך שאנשים נמוכים מגיעים הכי גבוה, עליהם תמיד אפשר לסמוך".
 על השלט שעל דלת חדרו של המנתח כתוב ד"ר שולי זילברמן. אני נכנס אליו, מספר שמצאו לי מיקסומה בלב ומבקש שינתח אותי, אבל באופן פרטי והכי דחוף שאפשר. אחרי בירורים ארוכים והמון שיחות טלפון עם כל מיני גורמים בבית החולים, נקבע לי תור לניתוח.
כמה ימים אחרי, אני כבר שוכב במחלקה בקומה 10 ומישהו ניגש אלי ומתחיל למלא שאלון. "מי אתה?", אני שואל. "אני הרופא המרדים" הוא עונה, "אתה מעשן?". אני אומר לו שכן והוא שואל אם אפשר לקבל סיגריה.
את הניתוח עברתי למחרת בבוקר והייתי מורדם ומונשם כמה ימים. לא זוכר איך התעוררתי, אבל פתאום אני רואה את דוקטור שולי זילברמן מולי, בודק את נתוני ההחלמה שלי כשפניו מקרינים שביעות רצון. "הכל בסדר, אתה עוד תקבור את כולם", הוא אומר לי בחיוך. עם ההבטחה המעודדת הזאת שוב נרדמתי, וכשהתעוררתי ישב לצד המיטה שלי העיתונאי יעקב מאור, שידוע בתור שף בעילום שם. אמרתי לו שאני שמח שהוא בא ושאלתי אם יש לו אולי כבד עוף בפיתה עם עמבה ומיץ תפוזים טבעי. יעקב עוד לא הספיק לענות, ואחות שנכנסה לחדר התחילה לצעוק עליו: "אתה לא יכול להביא לו שום דבר, חוץ מאינפוזיה אסור לו לאכול כלום".
אחרי חודש קיבלתי טופס שחרור ונסעתי הבייתה. בדרך נזכרתי בברכה של אבא שלי על המלאכים השומרים שתמיד יהיו לצידי.
חלפו עוד כמה שנים. בוקר אחד יצאתי עם לקוחות כדי להראות להם נכסים, ובדיוק כשהגענו לבית ברחביה הרגשתי פתאום לא הכי טוב. בבית מדדתי חום וראיתי שאני מתקרב ל-40. לקחתי מונית לסניף ט.ר.ם ברוממה ושם עשו לי את כל הבדיקות השגרתיות. "זה ויראלי", אמר בסוף הרופא, "אבל אם תמשיך לא להרגיש טוב תיסע מיד לחדר מיון".
המשכתי להרגיש לא טוב ונסעתי לשערי צדק. כשבאתי לשם החום בדיוק ירד, אז שחררו אותי מהמיון אחרי בדיקה קצרה. זה היה יום שישי, ובשבת התארחתי בחנוכת הבית של משפחת שפירא. אחרי חצי כוסית קוניאק, הרגשתי שאני מעופף ומאבד קשר עם הסביבה. הפעם, כשהגעתי שוב למיון בשערי צדק, זה כבר היה כמעט במצב של חוסר הכרה. אני רק זוכר שלקחו אותי משם ל"מיון מהלכים" ושכל הזמן התרוצצו לי בראש הזיות שאני זומבי מהסרטים על המתים המהלכים.
במחלקה הפנימית כבר איבדתי את ההכרה לגמרי, אבל שנייה לפני שזה קרה עוד הספקתי לשמוע קול נעים מרחף מעלי: "שלום, קוראים לי דוקטור שוורץ, אתה בידיים טובות".
אני מתעורר כעבור זמן בחדר ניטור, עם הזיות קשות. אני נמצא באולם ענק עם המוני גברים ונשים חולים שקוראים לעזרה בקולות מחרישי אוזניים. כולם מוטלים על מיטות שנראות כמו מכוניות משנות השלושים של המאה שעברה, כשעל שמשותיהן, בין הווישרים, תלויים צילומים של גרטה גרבו, ג'יין מנספילד ונטלי ווד. על מיטה אחת יושבת אישה ומבשלת ספגטי מחוטי צמר לחולה שאמר לה שהוא נורא רעב.
על הקיר לצידי גלגל מזלות ענק עם הוראות רפואיות: "פעמיים חוקן", "בדיקת שתן", "לחדר רנטגן" ועוד כל מיני. אני סקרן לדעת מה המזל שלי ומסובב את הגלגל. החץ מורה על "בריא ומשוחרר". מאושר עד השמיים אני מזנק מהמיטה וטס לכיוון דלת היציאה, אבל תוך כדי העמוד של האינפוזיה נופל לרצפה וכל הצינורות שמחוברים אלי ניתקים. אחות מבוגרת שמודדת לחץ דם לאישה ששוכבת בתוך קדילאק ירוקה מזנקת עלי, מחזירה אותי למיטה וקושרת לי את הידיים למסגרת.
"את יכולה לשחרר אותי מהקשירה?", אני מתחנן אליה. "זה לטובתך", היא עונה לי. "ואם תהיה שריפה פתאום ואני לא אוכל לברוח?", אני שואל. האחות חושבת קצת ועונה: "אני אחזור אליך עם תשובה תוך שלושה חודשים". עד סוף היום עברו שלושת החודשים והיא באה ושחררה אותי.
אני שוב נרדם לזמן לא ידוע, וכשאני מתעורר אני רואה אחות שמחליפה סדינים לשלוש מיטות. "מה קרה לחולים ששכבו שם?", אני מסתקרן. האחות מביטה בי ואומרת בערבית שהם מתו. "אז למה את מסדרת את המיטות?", אני שואל. "בשביל החדשים", היא עונה. כשאני מתעניין אם גם החדשים ימותו, היא מרגיעה אותי: "לא היום, ימותו מחר".
 ברקע נשמעת כל הזמן מוזיקה של אל ג'ולסון ובאולם הענק מסתובבים מלצרים עם ראשי כרוב שעל המגשים שבידיהם מונחים ראשי המתים ששכבו במיטות שסדיניהם הוחלפו. אני מתחיל לקלוט שאני נמצא במקום סופני לחלוטין ופורץ בצעקה גדולה ומרה.
באותו רגע נכנסת לאולם אישה צעירה בחלוק רופאים. היא ניגשת למיטה שלי ושואלת בטון רך: "מה קרה אדוני, למה צעקת?". אני יוצא מהמצב ההזייתי, ואז מתברר לי שהאולם המפחיד שבו אני שוכב הוא בסך הכל חדר עם שש מיטות.
 הייתי צריך להמציא לרופאה תירוץ טוב לצעקה המבוהלת שלי, אז אמרתי לה שזה בגלל שחתכו ליוסי את היד. "איזה יוסי?", היא שאלה. "יוסי טרומפלדור", עניתי. הרופאה פרצה בצחוק, הציגה את עצמה כדוקטור תמר לכיש, ואמרה: "נדבקת במחלת הליגיונלה. זה נדיר ביותר, בערך אחד למיליון. בשפה העממית היא נקראת מחלת הליגיונרים, ובדרך כלל חוטפים אותה כשנחשפים למזגנים במקומות ציבוריים, בבתי מלון, בג'קוזי, וגם אם נושמים אדי מים מזוהמים. זו לא מחלה מדבקת, אבל מה שיותר חשוב זה שבינתיים יצאת מכלל סכנה".
 הבנתי שדוקטור לכיש, מומחית למחלות זיהומיות, נתנה לי את הטיפול הכי נכון שיש אחרי שהמחלה אובחנה, וכך הצילה את חיי.
כבר באותו יום החזירו אותי למחלקה הפנימית, שבה פגשתי שוב את פניו המאירות של דוקטור יובל שוורץ. בהוראתו, ניתנה לי אנטיביוטיקה מיוחדת לווריד במשך כמה ימים, והוא גם זה שבישר לי ערב אחד שמחר אני יוצא סוף סוף הבייתה. כשטופס השחרור בידי, ניגשה אלי דוקטור לכיש ואמרה: "יצאת מצרה צרורה, תדע לך שזה היה יכול להיגמר אחרת".
 ושוב, בדרך הבייתה, עלתה בדמיוני דמותו של אבי עליו השלום, כשהוא מברך אותי שתמיד יתייצבו לצידי שני מלאכים לגונן עלי, כשם שדוקטור וולך והאחות זלמה סידרו לי דרך צלחה לחיים.

מתוך הספר 'היה היתה פעם ירושלים'
כל סיפורי מונשיין, שיצא לאור בקרוב.
 כל הזכויות שייכות למחבר דוד מונשיין.
 

 
המחבר דוד מונשיין על רקע רחוב ירושלמי
© כל הזכויות שמורות
30.6.15


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|