צילום זיכרון של רבי אברהם רוקח, זקן הרוקחים בירושלים. נפטר בשנת תרע

מסע חיפוש האושר האבוד

נכתב על ידי: יואב

 פעם, כשהעולם היה צעיר, בני האדם היו עדיין מעטים וחיו בו חיים פשוטים ומאושרים. בראש כל שנה היה מנהיגם מכנס אותם לאסיפה בה היו דנים בקורותיהם בשנה שחלפה, מציעים רעיונות חדשים ומוצאים פתרונות עבור אלה מהם שנתקלו בבעיות. כך חיו את חייהם הפשוטים, עד שערב אחד באסיפת ראש השנה, קם איש אחד ודיבר אל הקהל: "הורגלנו לחשוב שחיינו טובים, אך הם יכולים להיות טובים שבעתיים!" "וזאת הכיצד?" שאל אותו המנהיג. "הולכים אנו אחר ליבנו, והוא מציק לנו ומצר את צעדינו" ענה האיש. "אמת הדבר" אמר המנהיג, "אך לב זה שלנו הוא חלק מעצמנו. הוא כל מה שאמיתי וטוב בנו והמכוון את צעדינו. בלעדיו לא נוכל להיות מאושרים". "כל זה שייך לעבר. מאז גדלנו ונוכל עתה לחיות טוב יותר בלי לב רודן שכזה" אמר האיש וזכה לאהדת רבים מהקהל. "הצטרפו אלי, נצא יחד למסע למשכן האל ונציג בפניו את בקשתינו להשתחרר ממרות לבינו". קרא האיש והחל בצעידה. כמחצית הקהל קמו והלכו אחריו והוא הוסיף וקרא: "למי שישאר כאן לא תינתן הזדמנות נוספת". למשמע מילים אלה קמו עוד רבים מהנותרים והצטרפו למסע. המנהיג נותר שם עם נאמניו ונעצב מאוד. החבורה עשתה דרך ארוכה להרים שבסופה ניצב משכן האל, לו השמיעה את בקשתה באמצעות מלאך שירד אליהם. הוא העביר את הבקשה לאל וחזר עם תשובה: "יהי כן. לכו לישון, בלילה ייעשה רצונכם". הם ישנו ליד משכן האל וכשקמו בבוקר, במקום ליבם נמצא לב מצומק, והם הרגישו בכך. הלב החדש לא הציק להם במעשיהם והם שמחו על כך וחגגו שם שבועיים ימים, אך כשפנו ללכת, רצה כל אחד מהם ללכת לכיוון אחר, לפי רצונו וטובתו. אז גילו שהם איבדו גם את אומץ ליבם הישן ונעשו פחדנים. איש מהם לא רצה לצעוד לבדו וכך נשארו בחבורה. משלא הגיעו להסכמה על הדרך בה עליהם לבחור, פרצו בויכוחים ובגידופים. לבסוף החלה החבורה ללכת ללא כיוון ונדדה ממקום למקום בחיפוש אחר אושר שלא ידעה היכן הוא נמצא. כל אדם בה, שהלך פעם אחרי ליבו ואחרי הדברים בהם האמין, הלך מעתה אחרי החבורה, לא משנה לאן זו הלכה, ובלבד שלא ישאר לבדו מאחור. כעבור כמה שנות נדודים נחלקה החבורה לשניים: חלק אחד המשיך במסע החיפוש. הוא תעה בהרים וסבל בכפור. עם השנים ובחלוף הדורות, כדי להיטיב לכת, עברו אותם נודדים להליכה על ארבע וצימחו צמר שיגן עליהם מפני הכפור. כך באו לעולם הכבשים, שתמיד הולכות הן בעדר. החלק השני עשה את דרכו חזרה לבתיהם הישנים של הנוסעים. הם היו אומללים ובני האדם שלא יצאו למסע, ריחמו עליהם וניסו לעזור להם, אך הם לא מצאו אושר ונשארו אומללים כל ימי חייהם. עד עצם היום הזה נולדים אנשים רבים עם לב של כבשים ונוהגים כעדר. לעומתם, אנשים שנולדים עם לב האדם הישן, הפכו נדירים. -סוף ,
 

שם המספר: יואב. סיפור מיוחד זה נשלח ושובץ באתר בחול המועד סוכות תשס"ח.

 
הערה: כל הזכויות שמורות על כל המשתמע מכך.


 
הכבשים בכיכר ברכס חלילים במבשרת ציון
© כל הזכויות שמורות
בחול המועד סוכות תשס"ח.


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|