סיפורים נוספים:
 

חברי מוסטפה: מאת אריה רוקח.

    חלק מילדותי בליתי בצפון ים המלח. במפות דאז מכונה היה המקום כ"רבת אשלג". הכביש מירושלים ומיריחו הגיע אז עד כמו היום לצומת המתפצל לשניים, מצד מזרח היה השער של הכניסה למפעל האשלג שהיה בבעלות ה"בריטיש פוטש קומפני" ממערב אחרי המשטרה, שהבניין שלה עומד עד היום, הייתה השכונה העברית בה גרו משפחות הפועלים שעבדו במפעל האשלג אך לא אנחנו.

 והים! או הים,ים המלח של אז שלא כמו ים המלח של היום שהוא כל כך מצומצם ועלוב, כשליד החוף יש מרחב של אדמה צחיחה ויבשה ומזח שעמודיו היבשים מזדקרים  זכר לחורבן ומזכרת עוון.הים אז הגיע כמעט עד לכביש ושטו בו ספינות כמו "יתומה" "גברת לוט"  "מסדה " "מכוור" "קפטן לינץ'" ועוד ששטו מצפון ים המלח לדרום לסדום וחזרה והובילו אשלג בתפזורת במכליות  ( "מעונות") שנגררו אחריהן.

 כשאנו הגענו מירושלים לצפון ים המלח. מאחר ולא היה מקום פנוי בשכונה העברית, גרנו בתוך שטח המפעל, בבית בודד במקום הנקרא "סלסנה". מה הפירוש? אין לי כל מושג. היה זה מין "בית בודד בערבה" מצד אחד הים ומצד שני מרחבים של בריכות קרנליט.מאחר והייתי מרוחק מהשכונה. חברי היחיד לשעות אחר הצהרים היה מוסטפה. הוא היה בן גילי וגר עם משפחתו בכפר הספנים הסמוך שתושביו התמחו ועבדו בספינות השונות השטות בים המלח.

 אביו של מוסטפה, אבו חסן,שאצלו, בביקורים עם אבי, טעמתי לראשונה קפה שחור בספלון קטן- היה גאה מאד בבנו בכורו חסן שהוא "שאטר" וחכם. לגבי מוסטפה, אמר שהוא טיפש ,גרוע מילדה, וילדה כידוע זה מספיק גרוע. בעיני מוסטפה דווקא מצא חן .אמנם הוא לא ידע עברית ואני לא ערבית אבל הסתדרנו ושחקנו יפה כשאנו מבינים אחד את השני.

 יום אחד החלטנו לבנות "באבור"- ספינה שתשוט ב"באחאר" בים ותיקח אותנו, שכן במזח הגדול בו עבדו אבו חסן, אביו של מוסטפה וחבריו לא תמיד הרשו לנו לשוט עמם. מוסטפה ואני לא רצינו להיות תלויים בחסדים של אף אחד. התחלנו בעבודה. מוסטפה כבן הספנים היה המומחה ואני סגנו. עבדנו מספר שבועות בנינו את הספינה מקרשים וגיליונות פח שהיו מצויים בשפע ולבסוף מרחנו בזפת שמצאנו ליד המזח.

 בסופו של דבר עמדה ספינה לתפארת. מוסטפה ואנכי לבשנו בגדי ים ובהליכה חגיגית נשאנו את הספינה לים להשקה. הנחנו אותה על הים השקט וצפינו בה בציפייה לראותה שטה על הגלים.והספינה? רק חשה בים, התמלאה מים ושקעה מיד ושוב לא נראתה. מסתבר שמשהו בחישובים ובתכנון היה מוטעה. שוב נשארנו תלויים באבו חסן וחבריו.

 זה היה ניסיוני הראשון בפעילות לשיתוף פעולה יהודי – ערבי, וניסיון זה שקע וטבע - חבל!

 הערה: הסיפור נשלח על ידי הרושם ומספר הסיפורים אריה רוקח. שובץ באתר ב - ז', שבט, תשס"ח. 14.1.08.

 


 
תמונה להמחשה בלבד
© כל הזכויות שמורות



הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|