תמונה של הנכדה מעיין בחג השבועות

ביכורים הנה הבאתי

נכתב על ידי: דן גפני

ביכורים הנה הבאתי.

בכותרת בלתי מקורית בעליל זו, אני מוצא את ההגדרה הקולעת והמוצלחת ביותר ככל שניתן, לאותו אירוע ייחודי בירושלים ההיא, הרבה בטרם חוברה לה יחדיו. יום חשוב ומרטיט בחייו של זאטוט מקורזל שיער ששמע מפי מורתו בכיתה א' או ב', כי יש להביא ביכורים כמאז ותמיד וכי הטקס החשוב יערך, לפחות כך הבין הילד, במקום ההולם ביותר, כלומר בשכונת רחביה, היכן ששוכנים בנייני המוסדות הלאומיים כמו ק.ק.ל וקרן היסוד, מצא את ההבדלים.

בימים ההם הייתה עדיין בכל כיתה עברית קופסא צבועה כחול לבן ועליה מילים כדורבנות "קרן קיימת לישראל". בראש הקופסא היה חריץ צר וארוך ומתחתיו היתה מעין מחרוזת מתכת שקירקשה והתנדנדה. בתור ילד הייתי מוקסם ממנה אם כי לא הבנתי אז את תכליתה שם. כולם בכיתה ידעו כי יש לשלשל מטבעות פנימה כדי לגאול אדמות בארץ ישראל וליבש ביצותיה, אלא שמילים נמלצות אלו, לא חדרו מבעד למחסום אי ההבנה כלפי הקשר הגורדי שבין הגרוש שבקופסה הכחולה לבין עצים ויערות.
אבל היו שירים יפים ומלאי הבטחה על העתיד הורוד הצפון לארץ וליושבים בתוכה, אותם שרנו במלוא הגרון ובאופטימיות ללא מיצרים וכך מגיע, בעיצומו של הקיץ הלוהט, אותו יום שבו מביאים, כך סופר לנו, ירק ופרי כשראשינו עטורים. אמת היא כי רחוב הניצב לרחוב שגרתי בו, נקרא עד עצם היום הזה רח' הטורים. היה זה מעט נשגב מבינת הילד הרך להפריד בין השניים והתהייה העמוקה קנתה לה אחיזה עוד שנים אחדות. מובן שטקס כזה לא נערך ביום חג השבועות עצמו. לילדי בתי הספר עורכים יום סימלי בסמוך למועד המקודש, כדי שיוכלו לעמוד בכל המנהגים מבלי לחללם כמובן, על כן הגעתי הביתה בפנים משולהבות ובגרון חנוק.

בהתרגשות רבה ניסיתי להבהיר לאימי על האירוע החשוב הממשמש ובא ועל כי אין לחמוק מביצוע מדוקדק כי כך דרשה המורה. בימים ההם היה מוצא פיו של מורה חשוב לאין ערוך מדבריו כיום. אי לכך הזדרזה אימי ושלפה צלחת חרסינה שהיתה סדוקה מעט והניחה בתוכה עגבניה ומלפפון ולאחר לבט קצר נמלכה בדעתה והוסיפה תפוח אדמה בגודל בינוני לידם. עת קצרה ניסתה לשוות מראה חגיגי לירקות, שעה שניסתה להניחם בצורות ובעיצובים שונים עד שנתרצתה. נותרה שאלת הזר שיונח על ראשי, עניין שנפתר בידי אימי האמונות ובעזרת חוט תייל דק. התלבשתי במכנסיים קצרים עם כתפיות על חולצה לבנה מקומטת מעט. גרביים גבוהות עד לברך הנתונות בתוך סנדלים השלימו את מראה הציפור המוזרה שקיבלתי, דבר שלא הציק לי מדי, יען כי רבים מחברי נראו לבושים באופן דומה באותם ימים. עליז, שמח וטוב לב יצאתי לדרכי הארוכה כשאני משנן את כל ההוראות והאזהרות הנוגעות לחציית כבישים והימנעות משיחות עם זרים. בחוסר רגישות ומתוך שאננות מלאה בגאוות השליחות, לא הבחנתי במבטים תמהים שנשלחו מן הסתם, אל הילד הצועד קוממיות עם זר על ראשו וצלחת עם ירקות מיטלטלים מצד לצד בתוכה.

במהרה הגעתי לרחוב יפו בואכה מחניודה, משם ירדתי, כשאני מחפש מעט צל עד לקינג ג'ורג', שם פניתי ימינה, עברתי את אגריפס, חציתי את בן יהודה וחלפתי ליד בנין פרומין כשאני שולח מבט סקרני שמא אפגוש חבר ממשלה או נשוא פנים אחר בבניין ששימש אז ככנסת זמנית אך לשווא. לא ביום חם כזה, לא בשעה כזו. פתאום נתתי דעתי לכך שאיני רואה כל תכונה לקראת המפגש שכבר אינו רחוק. שום ילד לא נראה עם זר לראשו או עם צלחת ירקות בידיו ובעצם היה מספר האנשים מועט ביותר, כנראה בגלל החום המעיק ורק אני צועד, עתה כבר בקצב נמוך ומתון בהרבה. הגעתי לרחביה. זאת הבנתי כשחלפתי ליד בית הכנסת "ישורון" אשר תמיד היה סמל למקום חשוב ומהודר גם אם מרוחק מאורח חיי, אלא שעצם צילצול שמו היה רב רושם ורק להגותו, נחשב בעיני למענג בהחלט. עתה ניצבתי מול החצר העגלגלה של בנייני המוסדות הלאומיים כשאין שם נפש חיה, לא ילדים, לא במה חגיגית כמובטח ואף לא סלסלה אחת לרפואה. תחילה נפלה רוחי. שאלתי עצמי שמא אחרתי ואולי הקדמתי לטקס, לשאול זרים אסור היה באיסור חמור ואני – ילד טוב הייתי.

על כן עמדתי שם שעה קלה, מוחה זיעה ירושלמית מלוחה, מורח אותה על כתפי בהטיית ראש עד שגמלה בליבי ההחלטה לשוב, שמתי פעמי בדרך חזרה. כל ההרגשה המרוממת פגה כלא היתה. תחושת עייפות הציפה אותי במלוא חומרתה וגם הגרון הניחר למעט מים החל מציק ללא רחם. ידעתי כי לפני מסע ארוך וקשה הביתה וככל שאצליח להשלימו מוקדם, כך ייטב. הירקות שבצלחת הפכו להיות משא ונטל בלתי נסבל כשאני מחליף ידים לסירוגין בתדירות גבוהה ומחפש מוצא נבון ופתרון מבריק. פתרון כזה אכן בא. נעמדתי בצד הדרך מתחת לעץ ענף, הושטתי ידי הפנויה לעבר העגבניה ונעצתי בה שן רעבה. אותה עגבנייה אשר היתה בודאי מאותו זן נשכח ונכחד "מרימונד" או אחד מאבותיו, טעמה הנפלא נותר בפי עד היום. קיצו של המלפפון בא חיש קל בעקבות העגבניה כשאני תוהה אותה עת אם טוב ונכון הוא הדבר, לאכול מפרי הביכורים אלא שהצמא הכבד הורה לי שלא להחמיר עם עצמי.

הוקל לי, מעט. עתה לטשתי עין חומדת אל תפוח האדמה, עד שלא עמדתי עוד בפיתוי ונשכתי בו נשיכה גדולה. תחילה היה טעם העמילן בלתי נוח בלשון עדינה, אולם כירסום ולעיסה נוספים איפשרו לי להתגבר על הקושי הראשון עד שתם תפוח האדמה. רווח לי מאד. השלכתי באין רואה את הזר מראשי והייתי כאחד האדם, למעט צלחת סדוקה בידי, דבר שלא הפריע להליכה נמרצת הביתה.

אינני זוכר מאומה משובי לבית או מבירור התקלה שבגללה לא הגשתי את מינחת יום הביכורים כמנהג ימים ימימה, אבל טעמם של הירקות ביום הלוהט ההוא שמורים עימי.

התקבלה בתאריך: 26/06/2014 


 
קופסת הקרן הקיימת
© כל הזכויות שמורות
כח', סיון, תשע"ד. 26.6.14


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|