סיפורים נוספים:
 
שדות התבואה במגידו, מול קיבוץ גבעת עוז

אלקוש

נכתב על ידי: עוזי סנדורי

מחנה מעבר לעולים חדשים - מגידו חורף 1952. קבוצת עולים שאך זה עלו מכורדיסטאן ובתוכם הדוד שבו, מוסעים לעבודת דחק ביעור, זאת במסגרת הפעולות להעסקת האוכלוסיה עד להעברתם למקום מגורים קבוע. נהג המשאית הוריד את הפועלים שבקושי דברו עברית אם בכלל בשדה בור במרחק מספר קילומטרים מהמאהל במגידו. שם הם בילו את יום העבודה שכלל סיקול אבנים, עדירה ושתילת עצים שכעבור 20 או 30 שנה יהפכו ליער עבות.
בסיומו של כל יום עבודה, קבוצת הפועלים עשתה דרכה לכביש הראשי שם אמור להמתין להם נהג המשאית שיסיע אותם חזרה למאהל. היה יום חורפי, רגלי הפועלים שקעו בבוץ הטובעני וגשם זלעפות הכה באדמה. העבודה הופסקה והפועלים ניסו לחסות מתחת לגג השבור של תחנת אוטובוס בקרבת מקום. רבותי ! הרעים קולו של הדוד שבו . " בואו נחזור הביתה". זה פשוט משום שנהג ההסעה אמור להגיע רק בעוד שלוש שעות והדוד שבו כמו חבריו לא ראו טעם בהמתנה ארוכה בקור ובגשם .

כל הקבוצה עברו לצידו השני של הכביש על מנת לתפוס טרמפ שיסיע אותם למחנה האהלים. חלפו מספר מכוניות, טנדרים, משאיות ואפילו מכוניות פרטיות אחדות. אך איש מהנהגים שחלפו על פני הפועלים לא חשב לרגע לעצור לקבוצת אנשים מוזרה עם מעדרים על הכתפיים, חבושים מצנפות מגולגלות על ראשם ולבושים בשרוואלים חומים או שחורים.
חלפה כמחצית השעה, עד שהדוד שבו הבין כי ככה אין סיכוי להגיע הביתה. "רבותי !" שוב הרעים דוד שבו בקולו "בואו ננסה לעצור מכונית גם אם הנהג לא רוצה לעצור לנו".
"איך יעצרו לנו ?" שאל נחום שזקן ארוך ולבן עיטר את פניו. "אני רוצה משהו שיתחזה למת, נשכיב אותו על הכביש ונראה אם לא יעצרו" "מי מוכן לשכב על הכביש?" שאל הדוד . "אני" אמר צאלח תוך שהוא נשכב לרוחב הכביש. הדוד שבו ניגש אליו החזיק ברגלו הימנית והטיח אותה בחזקה על האספלט הקשה. "איי - איי " צרח צאלח "מה אתה עושה?"
הדוד שבו הביט בו במבט חמור סבר ואמר " מי שצועק ממכה קטנה לא יכול להיות מועמד למשימה החשובה ! מת צריך להתנהג כמו מת. קום ! יש מתנדב אחר?" שאל שבו . כן אני מוכן ענה יצחק הצעיר שבחבורה. הדוד שבו ערך שוב את מבחן הסיבולת ליצחק שבהחלט גילה התאפקות וכח סבל ונמצא מתאים לתפקיד. הדוד שבו פשט את מעיל השינל הארוך שלבש, כיסה בו את יצחק כולל את פניו על מנת לשוות לו מראה של גופה. קבוצת הפועלים התיישבה בשולי הכביש והמתינה לקרבן הראשון. לא חלפו אלא חמש דקות וטנדר אדום התקרב, תוך שהוא מאט את מהירות נסיעתו כשהבחין בגוש שחור מונח לרוחב הכביש. את הטנדר נהג יואב בן אחד הקיבוצים באזור. יואב עצר את הטנדר מטרים ספורים לפני הגוש השחור שמקצהו בצבצו המגפיים של יצחק "המת". עוד בטרם הספיק יואב לשאול מה פשר העניין, עטו עליו אנשי הקבוצה ביללות ובכי והודיעו לו כי יצחק חברם לעבודה נפטר תוך כדי העבודה המפרכת וכל אשר הם מבקשים הוא לסייע בידם להביא את הגופה למחנה האהלים ולקיים את ההלוויה בטרם תרד החשכה. ליואב לא היתה ברירה והורה בחוסר חשק להעמיס את הגופה בארגז מאחורה. הדוד שבו נעזר בעוד שלשה פועלים ואלה הרימו את יצחק לאט ובעדינות עלמנת לשמור על כבוד "המת" והניחוה על רצפת הטנדר מאחור וכל קבוצת הפועלים התיישבה סביב "הגופה" ואפילו אחד מהם החל בדקלום פסוקי תהילים אותם זכר עוד מהימים שלמד בבית הכנסת בכורדיסטאן.
 
יואב הנהג החל בנסיעה תוך שהוא שומר על ארשת פנים רצינית כמו מי שמביע את השתתפותו בצער החבורה. כעבור נסיעה של כעשרים דקותעצר יואב את הטנדר סמוך לשביל הבוצי שהוביל לעבר המאהל המרוחק כשלוש מאות מטר מהמאהל עצמו. "בסדר חברה? רדו פה" אמר יואב כשהוא מפנה את מבטו לאחור דרך האשנב שבין תא הנהג לארגז שם מונחת הגופה.
"תראה אדון נהג, אם נרד פה ונישא את הגופה בשביל הבוצי זה יהיה משום ביזוי המת, ותתאר לך שהמשפחות יבחינו מרחוק שאנו נושאים גופה, אתה יודע איזה בהלה ומהומה יגרום הדבר ?" יואב הבין די מהר שזה לא הזמן המתאים לויכוח, פנה בנסיעה איטית בשביל לעבר המאהל תוך שהוא מקבל הוראות הכוונה מהקבוצה המתאבלת. לאחר נסיעה של שתיים שלוש דקות הוראות ההכוונה מאחור נדמו. "עוד כמה לנסוע ? " צעק יואב תוך שהוא נזהר לא לשקוע באחת מהשלוליות . השקט החשיד את יואב. עצר את הטנדר הביט לאחור ולא ראה נפש חיה בארגז, גם הגופה נעלמה כלא היתה.
יואב הבין כי נפל למעשה מרמה בזוי ועכשיו יחטוף גם צעקות ממרכז המשק על האיחור שבגינו נמנעה העברת התוצרת לבית האריזה. יואב חשב שיש ללמד את חבורת המתחזים העלובה הזו לקח, הוא נסע למחרת לתחנת המשטרה הגיש תלונה וביקש למצות את הדין עם הכורדים האלה. החוקר שרשם את התלונה הבין לליבו של יואב שכבודו הושפל והסביר לו שהרבה אין מה לעשות במיוחד שמדובר באוכלוסיה לא קלה שאך זה עלו לארץ וענייני החוק אינם בדיוק תחום התמחותם בלשון המעטה.
יואב ניסה לערער ולמחות על חוסר ההתלהבות לטפל בתלונה. "אתה יודע מה " אמר החוקר . "מה" שאל יואב."אם תביא לי אחד או שנים מהאנשים שעליהם אתה מדבר, אנחנו נטפל בו, השיב החוקר. יואב עשה דרכו לקיבוץ וחשב על תחבולה שתאפשר לו ללכוד מישהו מקבוצת הפועלים כדי להביאו לתחנת המשטרה. עברו יומיים ולקבוצת הפועלים הצטרף בנו הצעיר של הדוד שבו - אליהו שהחליט שעדיפה עבודת היעור על פני בטלה ושעמום במחנה. חבורת הפועלים ירדה כדרכה מידי יום לעבר הכביש והמתינה לבוא רכב ההסעה. יואב צפה מרחוק בקבוצת הפועלים ואמר לעצמו "אני עודאלמד אותם לקח שלא ישכחו אותי" הוא החל בנסיעה מתונה לעבר הקבוצה שגם היום ניסו את מזלם להשיג טרמפ  להקדים את הגעתם למאהל. כשיואב התקרב והאט עוד יותר את נסיעתו כמי שמתכוון לעצור. " חלק מאנשי החבורה הבחינו מיד במי מדובר ונופפו לו בחיוך שימשיך בנסיעה ומוותרים על הטרמפ מתוך תחושה שלא מדובר בטוב לב אלא במלכודת. בעוד יואב מבין שהסיכוי ללכוד טרמפיסט או שניים קטן מאד, המשיך בנסיעה, אך בטרם האיץ את מהירות הרכב, אליהו בנו של הדוד שבו שלא ידע דבר על עלילות "הגופה" לפני יומיים זינק לתוך הארגז תוך שהוא מצפה ששאר הפועלים יצטרפו אליו. יואב הבחין בקרבן מאחור, החל להאיץ . "אליהו קוש !! אליהו קוש! וקש בארמית כורדית - רד. צעק הדוד שבו לעבר בנו מתוך כוונה להצילו מידי הנהג אותו הפילו בפח לפני יומיים.
אליהו קלט את צעקות אביו המבוהל, לא חשב פעמיים קפץ מהטנדר הנוסע, נחבט בכביש ושבר את רגלו. יואב המשיך בנסיעה בלע את עלבונו והבין שאין כל תוחלת וסיכוי לניסיונות צייד נוספים. כעבור חודשים אחדים אליהו החלים מהפציעה שהותירה רגשי אשם בקרב הפועלים שלא ידעו למנוע בזמן את קפיצתו למלכודת .
עברו עוד כמה חודשים ,המאהל פונה מיושביו, חלקם לאזור ירושלים וחלק אחר לישובים בצפון . אחד הישובים האלה הוקם ע"י עולים מכורדיסטאן חלקם מחבורת הפועלים ממגידו. המושבניקים החדשים התלבטו איך לקרוא לישוב החדש ולאחר דיונים החליטו להנציח את מקום מושבם בכורדיסטאן וקראו לישוב- אלקוש. כעבור שנים אחדות אליהו יצא לטיול בצפון הארץ והחליט לבקר את החברים לעבודת היעור הבלתי נשכחת. החברים שמחו מאד לפגוש את אליהו . בערב כשישבו על כוס קפה במדשאה, שאל אליהו את אחד החברים מה פשר שמו של הישוב. החבר בנימה רצינית השיב לו " אליהו לא תאמין ,אבל כל כך אהבנו אותך והתגעגענו אליך שלא נשאר לנו אלא לקרוא לישוב על שמך" "על שמי??" נדהם אליהו. כן ! ענה לו , "אתה לא זוכר את הצעקות של אביך הדוד שבו ? אליהו קוש , אליהו קוש ? נו- בקיצור - אלקוש.......

 
עולי כורדיסטן. ימים ראשונים בארץ. אוסף עוזי סנדורי.
© כל הזכויות שמורות
כ"ז, סיון, תש"ע. 9.6.10


5. שנון
מאת: ניצה פרידמן ללא תוכן 19/07/2010
4. שנון
מאת: ניצה פרידמן 19/07/2010
המשך לכותרת - שנון...דוד שבו באמת דוד שלך? עכשיו ברור לי ממי ירשת את ה....טוב אתה....
3. חביב...
מאת: נפתלי רז 14/07/2010
- מציע רק שתשלב בסיפור את ההסבר האמתי לשם אלקוש. אחרת, בקרוב תשמע מורה-דרך מצטט את גרסתך...
2. אישור קבלת איימל
מאת: zivan 16/06/2010
תודה רבה לך על התגובה המהירה, והביקור שלך אצלי בבלוג!!
1. עלה והצלח!!
מאת: zivan 16/06/2010
קודם כל שלום לך!! נהניתי מאוד מהסיפור הזה ורציתי לדעת אם אפשר להכניס את הסיפור הזה לתוך הבלוג שלי-מסורת יהודי כורדיסטאן!! אם כן אני ישמח מאוד!!
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|