סינימה בשכונה

נכתב על ידי: חיים כהן

אחד הדרכים להיוודע לעולם הגדול וכל כך רחוק היה סרטי קולנוע לא היה לנו טלויזיה או אינטרנט אז במועדון השכונתי היו מקרינים סרט פעם בחודש כשאלי גילה שהיה המסריט.
היה מביא את הסרטים עם כמה גלילים וכמה מכונות הסרטה, על מכונה אחת הוא היה מניח את גליל הסרט ועל המכונה השניה הוא היה שם את גליל התרגום ומבקש את אחד החברים להפעיל את מכונת התרגום והיחידי שהיתה לו קצת שליטה באנגלית היה יצחק מבורך.
 
אף פעם לא זכור לי שהתרגום והסרט היו מפוקסים. בתרגום קראנו שהקאובוי  מאיים להרוג  את האינדיאני והאינדיאני כבר היה שוכב מת על הרצפה.
יצחק המתרגם  היה  נרדם בסרט.  כשהסרט היה נגמר, התרגום עדיין המשיך לעוד חמש דקות.  אף פעם לא התלוננו.
 
תמיד ידענו שזה מה שיש וטוב שיש.
אני זוכר, פעם אחת הגיע סרט שחיכו לו כל כך הרבה זמן וקראו לו "הצעירים" עם קליף ריצ'ארד והצלליות. לא היה מקום במועדון . את הסרט ראיתי מחלון המועדון.  יכולתי לשמוע את השירים והמנגינות.
ראיתי רק רבע מסך אבל זאת היתה חוויה.... דוד המאירי מדריך המועדון היה חייב למצוא פתרון כשהסרטים הפסיקו להגיע.
אז היינו הולכים לימק"א שם היה אולם מודרני יותר, כל שכונה הייתה מתיישבת בשורות הקבועות שלה. היו חברה מקטמון ,בקעה מוסררה. ואף פעם לא ידענו איזה סרט מחכה לנו.
ואנו החברה היינו צוחקים על שם הסרט שיבוא: כמו הבר מצווה של אלביס , מצ'יסטה מניח תפילין,אדי מורפי חוזר בתשובה .

ועוד...וכשהחושך ירד באולם, לא משנה איזה סרט היה וכמה פעמים היינו צריכים לחכות שיחליפו גלגלים, או לתקן את הפילים שנקרע.
 
זאת הייתה חוויה פנטסטית.
 
בדרך הביתה דרך גן העצמאות, היינו ממשיכים את הסרט והופכים לשחקנים.  יורים אחד על השני עם מקלות, נשכבים על הדשא כאילו חטפנו כדור וככה חוזרים הביתה כל אחד עם החלומות שלו.

 
אילוסטרציה
© כל הזכויות שמורות
כא', כסלו, תשע"ו. 3.12.15


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|