סיפורים נוספים:
 
חורבת קולנוע עדן צולם ב- 2006

העשירי למניין מאת בועז ניסן. שובץ באתר ב - א' טבת, תשס"ח

 לפני שנים בבוקר חורפי התדפק קבצן זקן על קופת קולנוע עדן בירושלים. הקבצן שביקש מפלט מהקור שבחוץ באולם המחומם.

הסדרן היה רגיל בטיפוסים השונים שהיו חומקים אל האולם כשהיה מציג סרטים שהצינעה יפה להם, אבל כשהופיע הקבצן הזקן עלתה בו תחושה שונה כי פני העני האירו באור יקרות וקולו היה נעים וכל דמותו הייתה רחוקה מרחק רב מכל אותם אשמאים זקנים וסוטים שנהגו לפקוד את המקום.

לאחר שהכניסו לאולם נראה לו הזקן כפושט יד אבוד, מהסס ומבולבל.  הוא שאל בקול עדין את הסדרן אם הינו כהן ורק לאחר שזה הבטיחו שאינו מן הכוהנים נחה עליו דעתו ומצא לעצמו מקום בשולי האולם.
 

 הסדרן לא השגיח בו יותר והניח לו להישאר על מקומו ורק בשעה 15:30 לקראת ההקרנה היומית קרב אליו בכדי לזרזו לצאת החוצה.  הוא דחק בכתפו של הקבצן העלו וזה לא הגיב. הוא קירב את פניו לגופו: ריח של אלכוהול זול עלה מבגדיו.  'התפגר' הסיק הסדרן ויש לו עכשיו הזדמנות, הוא הרגיש כאילו היצר הרע  לוחש באזנו.  הרי ידוע מכבר שאותם פושטי יד משאירים אחריהם אוצרות נעלמים.  בדק הסדרן שאיש אינו עוקב אחריו והחל לחטט בבגדיו הבלויים של הקבצן אבל אוי למפח נפשו כל מה שמצא בכיסיו היה בקבוק ברנדי, שאריות כריך עם דגים, מס' מטבעות, גלויה ישנה עם צילום של הר הכרמל וחייל שחור של שחמט.

 את החייל השחור זרק בבוז על השטיח הבלוי שבאולם, אך לאחר שאסף את המטבעות מכיסו ניקר בו מצפונו ואז הרים את החייל והחזירו לכיסו של הקבצן.  מאוחר יותר קבע צוות מד"א את מותו של הזקן – "אלמוני" דיווחו בקשר והעבירו אותו לבית ההלוויות שמגר.
 

'א צענטער,  אצענטער ' - חרק רמקול ישן על הטנדר של החברה קדישא,  שחיפש מתנדבים להשלים מניין בהלוויתו של הקבצן הערירי  ('צענטער' הינו מניין עשירי ביידיש). לא היו הרבה אנשים ברחוב ואלה ששמעו עשו את עצמם כלא שומעים. פחד טבעי של כל אסם מפני המוות ובפרט מאדם לא מוכר.
 

 בין האנשים ברחוב היה גם  שלמה 'פומפה', לא היה לו מצב רוח טוב כי בדיוק התגרש מרעייתו ועבר לגור בדירת חדר  קטנה ועלובה  בגאולה. קראו לו פומפה בגלל שהיה פותח סתימות  (בתוך קהילת האינסטלטורים פותחי הביוב עושים את העבודה הפחותה ביותר).  שלמה  הרגיש את עצמו עלוב וחסר משמעות.  בדיוק אז עצר לידו הטנדר ויהודי  עם פיאות קרץ לו מבפנים ואמר לו:  "נו צדיק, צריך צענטער, תרוויח מיצווה".  מה יש?  מה יש? שלמה פומפה היסס  כיוון שגם הוא היה בדרך לעשות מצווה.  כבכל יום חמישי היה אמור לבלות עם אביו  בבית האבות ולהנעים את זמנם של הנוכחים במעשה ליצנות ופרקי חזנות.
 

 שלמה החליט ללכת להלווית הקבצן.   שלמה עמד בכניסה הפרוצה לרוחות  של בית ההלוויות והמתין לגופת הקבצן יחד עם עוד תשע נשמות טובות.

 כדי להעביר את הזמן נכנס שלמה אל המסדרון הצר והקפוא המוביל אל חדרי הטוהרה וראה איש חברה קדישא  יוצא מהחדר בידו שקית ניילון.  החדר היה קטן וערום קירות והכיל רק מיטת ברזל וכיור גדול עם ברז מים מחובר לצינור.  גופת הקבצן העטויה בתכריכים  הייתה  מונחת על האלונקה.  לפתע נפלה מידו של איש החברה קדישא שקית הניילון ומתוכה נפלו שיניים תותבות, טבעת וחייל שח שחור.  איש החברה קדישא גלגל את אלונקת הקבצן לכוון היציאה, כשיצא פסע שלמה פומפה לחדר, שלה את החייל מהשלולית, ניגבו והניחו בכיסו.
 

 ההלוויה הייתה מהירה, איש החברה קדישא הוביל את הגופה במהירות  בשבילים, היה לילה, כל המלווים פסעו אחריו בשתיקה ומלמלו פסוקי תהילים.  שלמה פומפה הלך והרהר על משמעות החיים.  בינתיים, בעוד הוא מהרהר, הורידו את גופת הקבצן לבור. לפני שהניחו עליה את האבנים ניעור שלמה, מיהר והוציא את חייל השח השחור ודחק אותו לתוך הקבר. 
 

 מיד לאחר מכן הרגיש שלמה, כאילו קיבל כוחות חדשים. הוא התחיל לומר קדיש בקול גדול: "יתגדל ויתקדש שמי רבה וגו'" וכל הנאספים חזרו אחריו. שלמה  הרגיש שזו התורה כולה 'אהבת לרעך כמוך'.
 

 לאחר מספר חודשים, היה כבר אביב בירושלים. יום אחד דפק על דלתו  איש החברה קדישא והודיע לו כי עליו להגיע למשרד עו"ד זה וזה ברחוב זה זה וזה.  האיש הרגיע אותו  כי מדובר בבשורות טובות.  כאשר הגיע לעו"ד  התברר לו שאותו קבצן ערירי היה למעשה אדם רב נכסים שהוריש בצוואתו את כל הונו לעשרת מלוויו בדרכו האחרונה והנה שלמה פומפה, כצענטער, זוכה לעשירית מרכושו של אותו קבצן.
 

 מאז  התעשר שלמה פומפה ועשה חייל, נשא שוב אישה, הוליד ילדים הרבה, הייאוש והמרה השחורה נתבטלו משום אהבת הבריות, החסד והחמלה שבנפשו.
 

 המספר והרושם בועז ניסן, הוא כבד שמיעה ודובר שפת הסימנים הישראלית. הסיפור שובץ באתר ב - א' טבת, תשס"ח. 10.12.07.
 


 
הקבצן. צילום: יהודה עצבה.
© כל הזכויות שמורות



3. מעשה שהיה
מאת: יצחק קלפוס 22/05/2011
בשנות ה60 אחותי וחברתה טיילו כמנהג הבנות של הימים עברו היתיה נסיעה ללונדון .לראות להנות מחיי שעה .וכך סקרו הן את החניות הגדולות ובתי הכל וכל מה שעין אדם חפצה .ויום בהיר בדרכם ברחבת העיר שומעים כלי תזמורות ותופים ורעש גדול ושירה יפה של להקה כושים בקולות נפלאים .ובתוך החבורה הנפלאה הזאת והמוסיקה שעולה והופכת הרים מלווה החבורה נפטר . נו להן זאת היתה הפתעה וסקרנות .אין דמעות אין בכי וקהל המלווים אינו גדול אך המוסיקה סחפה אותם והן ממשיכות לבית העלמין .גם טקס הקבורה היה מלווה בשירה ובקולות המקהלה.הכומר קרא מכתבי הקודש פרק בתהילים ובקול רם הדגיש את הפסוק גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא ....הטקס עמד להסתיים .והנה מופיע מעל גופת הנפטר אדם שמבקש מאנשי המקום לסגור השערים .אחותי נכנסה מעט ללחץ .ואותו אדם פונה אל הקהל ואומר: - הנפטר היה אדם ערירי ואנכי עורך דינו, לכן כל מי שהשתתף בלוויה יקבל ליד שער היציאה 500 דולר. ואכן כך היה.

אני מאז הולך אחר לוויות. בכלל נכון המושג שאדם יחידי הלך. ואדם יחידי נולד ערום בא וערום שב.
2. סיפור יפה אך למה התמונה
מאת: רחל 18/09/2010
התמונה היא של זקן תימני חביב בכל שנותי בעיר הזאת לא ראיתי קבצן תימני אנא הסירו את התמונה בהקדם
1. מדהים
מאת: יהודי 17/11/2009
כמה חשוב הסיפור הזה
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|