העץ האוהב

נכתב על ידי: כרמית רינצלר

  

עברתי פעם ליד עץ גבוה. הייתי רואה הרבה עצים וחולף על פניהם כרוח קיצית נושבת. אולם הפעם נאחזו מחשבותיי בצילו של עץ ענק זה. עליהם התנופפו, העץ גבוה היה ואדיר. מעבר להרים ולמרחבים הבחנתי בדמדומים חזקים ותכולים של שקיעה. בדמיוני שמעתי את מנגינת הים. בעצם החלתי להשתולל עם דמיוני הפרוע. הייתי אז נער שהחל עם החיים בגיל מאד צעיר.
קשייהם של החיים זרעו בי כוח סבל – ויכולת עצומה לפרוק מעלי הכול ולחשוב על עץ זה. אשר החדיר בין מין תחושה של עץ אוהב, לא כשאר העצים אשר על פניהם חלפתי מבלי שוב. עץ זה נתן לי לחוש את השייכות עצמה – "אני שייך לך" הן אתה שייך לי האם נכון?! כך בדמיוני האזנתי למנגינת ים חרישית ומסתורית. כך דיברו עיני העץ שבדמיוני. אני מתחיל עם החיים. להתחיל עם החיים לבד זה יותר קשה, אבל פחות רעש. שקט תמידי, בטחון עצמי, להביע בכוח הסגולה את רחשי לב ומחשבות עמוקות. היו דברים שיכלו עיני לראותם, אך לא להביעם.
אם זה בעל פה, או בכתב. רציתי להיות סופר, או צייר. כמו, כל האומנים והיוצרים, אבל פחדתי מזה כיוון שהם שוקעים בדיוק כמו השמש. הפתגם שלי היה "תן לשמש לשקוע כיוון שהיא תזרח, יש כוח עליון שיוצר את הסדר בעולם הנפלא, אבל אם תשקע היצירה של האדם לא יהיה מי שיחזיר את מה ששקע, כיוון שכתיבה או ציור חיים בכל צורתם, אורח-חייהם, גוניהם, דפוסיהם ניתן לאמן לגלות במחשבים את העולם הפנימי הלז". עולם ומולאו.
באם החיים קשים אפשר להתגבר עליהם, די שהעיניים הרואות את השקיעה הזוהרת דמדומים וכחולים זה נותן הרגשת שייכות, אני חי,נושם. לא משנה מה בא לאחר-מכן. לאחר מכן אולי תבוא הגישה החברתית, ליברלית. וכל אדם מחפש בעולם את עצמיותו. בימינו קשה מאד להיות מקוריים כיוון שיש אנשים ריקניים וחלולים, שאין הם מוצאים טעם ורעיונות ביופיים של החיים. אני כן מוצא. וזה לא אני. זה העץ האוהב שהפך חלק מחיי. אבל חלק בלתי ניפרד מהכישרון שהונק ממקורות מוזרים. הוענק לי אישית מהאלוקים.
כן, חלק בלתי ניפרד מיופיים של החיים. עצוב הייתי. כן! זוכר פעם, אך נמנע מלבכות. האם ראיתם פעם גבר בוכה? זה מצמרר לראות. כיוון שחשתי יותר בוגר וחזק לשאת חרף כל המאבקים, לעתים רגש התהום היה גובר ועולה בי, אבל, רק הנוף הכיר בי ואני בו. בודד אני בעולם כדי לבטוח באדם אחר; אף אם ישנה גישה חברתית אצלי, ועודף סימפטיה. אולם נדבר נא אל לבטוח באדם מסוים כמו, באותו עץ שראיתי. עץ זה היה כולו נטול עלים ונטוש, באביב עיניי התפעלו מאד למראה הפריחה שבו "זהו עץ חיי" פסקתי! לעתים בלי לראות באותו ים ענק ונהדר. ראיתי את הים שלי והוא היה גדול מאד. בתוך תוכי. ושמעתי בתוכי מנגינה עצובה וחרישית והיא התייצבה לה כמו כורח – ושריד של זיכרון לחבריי שנעקדו על הטנקים, היא הייתה מנסרת בי את נסירותיו של צרצר אומלל חידה.
פעם המנגינה הייתה עם קול טנור גבוה- סוערת. ופעם היא הייתה שקטה וקלאסית. ופתאום לחן נסרים צורב מבפנים.ליבי עלה על גדותיו – בכיתי בתוך ליבי. האם ראיתם פעם גבר בוכה? הלוחמים ששרדו בוכים ולא נשמע קולם. ליבי בי רעם והתעלה על גדותיו. אני מיוחד? מילה זו באה לפניי כל חיי. אבל בלמתי את עצמי. חשתי את אותה תחושה של איש המחכה להוליד את כל מה שדחק. הרי מנגנון הדחקה הוא משהו חולני. אני צפיתי שאותה מנגינה כבושה תעלה על דל שפתיי, ואזעק אני בתוך ההמון הסוער. בלי לזעוק מתוך ים המסתורין ולבלום את המנגינה בים שם בפנים. אלא שקול הד ענה לי: "אתם לא יודעים", לא הייתם שם... אנו שלחמנו בדם, חשים את האובדן. והמשפטים חזרו וקבלו בי. המנגינה הייתה כה עצובה, החדירה בי תחושת בדד, ניבאה לי כי חיי לא יהיו קלים.
תמיד יהיה לי קשה בהם. אפילו שהשגרה מייצבת אותך. אני חשתי את רגעיי כאילו הופכים שנותיי. כל רגע שחלף בי פתר מחשבה במוחי. המחשבות הלכו וגדלו עד אין-ספור. אבל שתקתי בפנים. בלמתי ובלמתי את עצמי. נאבקתי נגד כוחו המכריע של אויב האורב לגמור עם חיי. האויב בשדה הקרב, הן, תם הקרב - אלא שעם השנים השריש והפך לאויב בנפש. ופעם טבעתי בים, המנגינה כבר לא ניגנה. לא שמעתי גלים שפלים וגאים. ולא ראיתי תמונת אדוות לא עוד ידעו עיניי נופם של חיים. ציוצם הרך של ציפורים אבודות נטולות כנף. עם לחש אוהבים. ראיתי רק איך דופק הלב נעשה מהיר, בקצב מארש הכתיבה. המארש שלי. נישמתי לא שאפה אוויר צלול לריאותיה. חשתי חרוך ונחנק – ואותו מחנק עצר את היכולת השמיעתית שלי שאהבה להקשיב לגלים של ים. לא שמעתי את הים. המנגינה חדלה לה.
ראשי מהולך סחור. . . סחור "המוות הוא נורא" סיננתי וכך לחשו לי שפתיי מבעד למסווה. הוא איום – "אין הוא יפה". התפללתי לאל ולא היה לי במי לתמוך. אותו עץ אוהב היה רחוק מביתי וכולם הן לא היו ערים. חשתי איך אני לא שווה נקודה שאפשר לראותה בעיני עצמי. זה לא היה מין רגש נחות שהתפתח בי, או דפרסיה. זו הייתה הרגשה – יותר נכון של נער או ילד מיוחד ששמו עליו מדים ושלחו אותו להילחם, להגן על המדינה. נקרע לי מיתר מהלב. לא עוד שמעו אוזניי את נגינת הים. לא עוד באו הגלים אל חיי כגאות. הם פשוט שבו לאחור. נסוגו – הושפלו. אולי, גם הושכחו – עד שהן, אנוכי חשתי מושפל ונשכח. פעם חשתי בעליונות ונעילות שבאה ומקיפה את נפשי. אך צניעותי מנעה ממנה להימשך. זו הייתה עליונות רגעית רציתי בה לכל החיים. אך קשייהם מנעו ממני לחוש בה. אנשים נתנו לי לחוש עמוק בלב, מיוחדות וזרות עוף החול נתקע שם... ואני עוף מוזר המסתובב בחברתם. פעם כבר העירו לי ללכת למקום שרק אומנים יושבים – אך נפגעתי עד עומק ליבי.
חשתי כושל ובלתי מקובל. נדדה שנתי בלילות – הסיוט הפך חלק בלתי נפרד מחיי. הייתי במין מגנט של אי-שינה, בין החיים למוות. והייתי שפוט של ברזל ומגנט של אי יכולת לישון טוב. פחדתי! זה התבטא בהעדר יכולת לטייל בשדרת הרחוב בחשכת ליל, ברחוב שלי שבעבר חרשתי בו לילות. ולא איכפת היה ממה שקורה בחוץ. אם מסתובבים ליסטים ברחוב. רציתי לנדוד במדבר – באופקים אחרים, במרחבים. אך המדבר שבו טיילתי היה ממוקש, ולא היה חבר שנסע בג'יפ ולא עלה עליו. וכך ציפתי עד יבואו מים עד נפש. עד יבואו מים עד גובה הקיום. לעתים התחשק לי להילחם, להיאבק נגד הקושי שניתן לי בחיים. ילד שהפך לנער, לחייל. שהפך אותי לרציני מאד. כ
ל החיוכים השובבים, קלות הדעת שלי. הצחוק המסתורי שאפיין את חדוות החיים שלי, היו כולם מעטה למה שהתחולל בפנים הלב עמוק ... עמוק למטה. אבל את הכול הפנמתי, הדחקתי ובשקט מוזר המשכתי לבקר אצל העץ האוהב. לפחות הוא בשבילי בחיים. אם לא אנשים שאפשר לבטוח בהם. איני מציין בקדרות וברגשי אומללות. שבלי אמונה באנשים ובלעדיהם. קשה מאד להסתדר. ההיפך, לעתים רציתי בזאת, להתבודד באופן בדלני שכזה שיבדיל אותי מכל אדם – ולכן אני אורז את כוחותיי וצף עימם מעל תהומי. מבלי לחוש נופל - רק לאנשים סובלניים ניתנה אותה מיוחדות. "סובלנות אינה נועדת לכל אדם" ציינתי. יש סבלנות של רגע. ויש סובלנות – כוח סבל.

 
העץ
© כל הזכויות שמורות
יח', טבת, תש"ע. 4.1.2010.


6. כרמיתוש
מאת: נטע זילברשטיין 29/01/2010
הסיפור מאוד מאוד יפה ונוגע ללב, במיוחד ההתחלה. נורא התחברתי למשפט "אני מתחיל עם החיים. להתחיל עם החיים לבד זה יותר קשה, אבל פחות רעש. שקט תמידי, בטחון עצמי, להביע בכוח הסגולה את רחשי לב ומחשבות עמוקות. היו דברים שיכלו עיני לראותם, אך לא להביעם. " פשוט מקסים!!! וכל מילה נוספת מיותרת. ועוד ציטוט שבעיני אחד היפים "באם החיים קשים אפשר להתגבר עליהם, די שהעיניים הרואות את השקיעה הזוהרת דמדומים וכחולים זה נותן הרגשת שייכות, אני חי,נושם. לא משנה מה בא לאחר-מכן. לאחר מכן אולי תבוא הגישה החברתית, ליברלית. וכל אדם מחפש בעולם את עצמיותו " פשוט לגמוע לתוך הבטן את המילים היפות והעוצמתיות. הכתיבה שלך עשירה מאוד ומהפנטת, אני לא מאמינה שאחת כמוך עובדת בדואר :-) שיהיה המון בהצלחה והכי חשוב תמשיכי לכתוב. בכבוד, נטע. תודה.
5. לכרמית
מאת: אסתר 19/01/2010
היה נחמד לקרוא את זה .קצת מעיף ומשעממם .(ארוך לטעמי) ולא היה לי כח להמשיך לקרוא עד הסוף.
4. כרמיתי היקרה
מאת: זוהר כהן 09/01/2010
כרמית היקרה אין לי יותר מדי מה להוסיף חוץ מזה שאת כותבת נהדר ושאת מבוזבזת מאוד,אני נהנת לקרוא כל פעם מחדש את השירים והסיפורים שלך,הם מלאים תוכן ורגש,תמשיכי לכתוב ולהנעים את זמננו בכתיבה שלך את יוצרת נפלאה,אוהבת זוהר
3. חייל נער
מאת: דודו 11/01/2010
מן הסתם אירוע כזה מטלטל אדם טלטלה חזקה מאוד וחייו כבר אינם אותם חיים חיוכו אינו חיוך שלם שלא לדבר על הקושי להתלהב(אם זה אפשרי בכלל) משהו כבה בך וכך תמשיך את חייך עד יומך האחרון אני הייתי שם איך ידעת באיזה נקודות רגישות לגעת ? ישר בקישקס
2. כרמיתוש
מאת: לוי לב שוקרון 10/01/2010
אהבתי מאד את הסיפור שלך. מדהים. התוכן כולו מלא רגש. כל מילה שווה זהב טהור. המשיכי כך. כל הכבוד! את סופרת אמיתית. עלי עוד והצליחי עד אין-ספור. השמיים אינם גבול. שלך, עמיתך לעבודה, לוי.
1. כרמית יקרה שלי,
מאת: אורנה כהן 06/01/2010
באמת, באמת, שאין לי מילים לתאר את ההערצה שלי אלייך, את באמת כותבת מדהים, את כישרונית מאוד, כל מילה שיוצאת ממך אל הכתב פשוט מרגישים שיוצאת מהלב ולא יוצאת סתם, לכל מילה משמעות רבה ואנו בתור הקוראים מרגישים את זה ופשוט נסחפים אחרי כל מילה. ממש התרגשתי בזמן הקריאה, וכל מילה ומילה גרמה לצמא אחרי עוד ועוד. כרמית בבקשה אל תפסיקי, את באמת יוצרת מדהימה ומיוחדת, באמת באמת כיף ונעים ומעניין לקרוא כל סיפור או שירה שאת כותבת, תמשיכי כך, ותמשיכי לשתף אותנו, ולענג, ולחמם את הלב ביצירותיך. תודה רבה. מכל הלב, אורנה.
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|