אסון התאומים

נכתב על ידי: חיים כהן

את הילדה הקטנה שלי חיתנתי בחמישי לספטמבר. 2001   אבא שהגיע מירושלים הכריז: זו פעם אחרונה שאני בא. "הטיסה לנויורק קשה עלי" .
אין הרבה דברים שאפשר לעשות עם אבא ירושלמי מתבגר שלוקח כדורים לאיזה שבע מחלות כולל כדור לשתן וכל דקה צריך לעצור. עוד כמה ימים עברו, הוא סופר את השעות. יש לו כל כך הרבה דברים לעשות, כמו ללכת למועדון הוותיקים של הדואר, לאכול אצל עזורה ולהתפלל בבית הכנסת 'חסד ורחמים'
אז כמה ימים לפני הטיסה, החלטנו לרדת לעיר, למנהטן. עלינו על רכבת מהשכונה ,בקרון שלנו ישבו הרבה חברה ישראלים, זה היה הקרון הרועש ביותר ובאמת שם מצא לו אבי שלווה. היינו במרחק של 15 שעה מהעיר. הטלפון של אחת הנוסעות צלצל , היא ענתה לטלפון ואמרה אווי וכשסגרה את הטלפון שאלתי אותה מה קרה? והיא אמרה: מטוס פגע באחד מבניני התאומים.
מה? שאל אבא.
עניתי לו כי מטוס פייפר פגע בבנין התאומים תוך. כמה דקות וכל הנוסעים היו מביטים דרך החלון בעשן המתמר מהבנין. עוד כמה דקות נסענו מעל האדמה ואת שאר הדרך מתחת לים עד לעיר.
שם לקחנו  רכבת סבואי E לרחוב 53 לשדרה החמישית שם הייתי עובד. בשעות האלה הרכבת היתה תמיד מגיעה מפוצצת מאנשים ולהפתעתי הפעם היה בה רק בחור אחד שישב בקרון עם אזניות. מה קרה? שאלתי אותו והוא אמר לי ששני מטוסים נכנסו לשני הבניינים "מה"? שאל אותי אבי ואני אמרתי לו "דשה לו אז לוקו" (תעזוב זה משוגע ) כשהרכבת סוף סוף עצרה, עלינו למשרד .
רק המזכירה הייתה שם "כולם הלכו לתרום דם " אמרה לי.
 מה קרה? שאלתי והיא אמרה לי: שני מטוסים נכנסו בבניינים.
אני כבר הבנתי שפה יש פיגוע. לקחתי את אבא בחזרה לרכבת הסבואיי, אבל היא הייתה חסומה מבחוץ.  רעש האמבולנסים היה משגע. מכוניות המשטרה ירדו את השדרות במהירות עם סירנות. יש בהלה ברחובות, כל הבניינים היו ריקים מאדם וכולם עמדו במדרכות. צריך לעשות חושבים, אני נמצא על אי, אין יוצא ואין נכנס ואני עם אבא שלא מפסיק לבלבל לי את המוח ולא נותן לי את הזמן למצוא פתרון.
 
העשן מהתאומים היה כבר נראה מרחוק, לא היה מקום לשבת. כל צינור כל גדר היו תפוסים .בוא  אמרתי לאבא, נכנס למסעדה וננוח
"זה לא כשר" אמא אבא.
מה זה חשוב, רק נשב ננוח.
לא נעים לי ,מה סתם נשב  ולא נזמין, אמר אבא.
 "אנחנו לו בטעמי" השבתי לו.
בסוף כבר התעייף והסכים להכנס לאחת המסעדות, הזמתי קולה מנסה לחשוב איך יוצאים מהבעיה. היתה לי ילדה שעברה לגור בעיר ואני נתתי לה אוטו, אז אם אוכל להגיע אליה יש סיכוי טוב ,אבל היא גרה רחוק וזה חתיכת הליכה בשביל אבא .
יצאנו את המסעדה הולכי רגל עם פיח שחור על הפנים היו הולכים המומים כאלו חזרו ממלחמה. הרבה מכוניות לא היו, הכל תקוע.
לפתע מגיחה (איזה עברית ) מונית צהובה ומורידה את הנוסעים. כולם רצים למונית ומחכים שיפתח את הדלת, באתי לו לחלון ואמרתי לנהג הנה 50 קח אותי לרחוב שבעים. הוא לקח את הכסף והודיע לאנשים שעמדו בחוץ ואמר להם: המונית תפוסה ולפני שהם הגיבו נכנסנו אני ואבא למונית ונסענו לילדה מזל שהייתה בבית.
"איפוא האוטו" שאלתי בחיפזון.
זה בחניה וכדי להוציא אותו צריך לצלצל יום לפני.
לקחתי את הילדה והלכנו לחניון. הבחור המקסיקני הזכיר לילדה שהיא חייבת לצלצל יום לפני והיא אמרה לי "אתה רואה", הכנסתי יד לכיס הוצאתי שטר של עשרים דולר ונתתי לבחור וזרקתי לו כמה מילים בספרדית להתחבר אליו "תן לי עשר דקות" ביקש, אני אוציא לך את האוטו.  זה לא היה קל, המכונית הייתה קבורה בתוך החניה, סוף סוף הביא לי אותה.
הלכתי לאסוף את אבא "יאללה בו נברח" אמרתי לו.
הייתה רק דרך אחת לברוח, לקחתי אותה, כל הדרך אבא יושב ושותק גם הוא לא מאמין שיצאנו מהבלואה (בלגן ) הזאת.
כשהגענו הביתה, שאל אותי מאיפה למדתי להסתדר ככה? זה היה קומפלימנט וצריך לשמור עליו כי הקומפלמנט הבא מי יודע אם יגיע.

 


 
ניויורק. אוסף עצבה
© כל הזכויות שמורות
ב' טבת, תשע"ו. 15.12.15


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|