בוריסובה גרדינה. מאת: מדי בנדו.

נכתב על ידי: מדי בנדו

במראה הגדולה של זיכרונותיי, משתקפת דמותו של אבי, כשהוא נושא על זרועותיו את ילדתו הקטנה בת השלש, יורד בצעדים עליזים במדרגות המעוגלות של הבית ב-צ'וצ'קוב ואמי , לבושה בחלוק פרחוני ורוד, מנפנפת בידה הקטנה לשלום. בוקר יום ראשון, יום קיצי בהיר. אחד הבילויים המהנים שהיו לנו, היה ביקור בגן הנפלא, הנמצא במרחק של כשעה הליכה מביתנו.

אפשר היה להגיע גם ב- טרמוואי, אבל אבי תמיד העדיף את הטיולים. הדרך לשם הייתה נעימה והיא עברה בין רחובות מרוצפים ובתים יפים . על שפת המדרכות הרחבות, בצד הקרוב לכביש, גדלו עצים גבוהים, הנטועים במרחקים קטנים אחד מהשני. היה לנו משחק משעשע – לי ולאבא: מידי פעם היה מוריד אותי, כשידו לופתת את ידי וכך מטיילים בהנאה. אחר כך שוב מרים אותי על זרועותיו החסונות והמשחק מתחיל: עם כל צעד משמיעים את ה -טרם-טה-טה-טה, טרם טה-טה-טה וכשמגיעים לצמרת העץ –טרם-טה-טה-טה-טה-טה-טה. בזמן הזה הייתי צריכה להתרומם, להרים את ידי גבוה ולתפוס עלה מאחד הענפים. הצלחת המשחק הייתה תלויה במספר העלים שהצלחתי לקטוף.

בוריסובה גרדינה היה פארק ענק, הגדול והיפה בבולגריה, שהשתרע על שטח עצום, ירוק, יפהפה. מול הכניסה הראשית, פרש את מימיו הרוגעים, אגם רחב-ידיים, זרוע ליליות- שושנות ים. להקות של דגי זהב התרוצצו בשובבות ובין כל אלה, שטו להם בגאווה, ברבורים צחורים, ארוכי צוואר. לשווא חיפשתי ביניהם את הברווזון המכוער שהפך לברבור מלכותי עם כתר על ראשו. את שתי גדות האגם חיברו גשרונים עשויים גזעי עץ, דרכם אפשר היה לראות את המים המרשרשים ואת להקות דגי הזהב. מעברו השני של האגם, בלט בלובנו בית קפה ריחני ולידו מסעדה ו-בירריה – בית הבירה ,ועל הדשא הירוק היו פזורים ספסלים לבנים מעוצבים.

בלילות הקיץ, נהגה משפחתנו, בהרכבה המלא- אימא, אבא, דודתי רני ובעלה מואיס, דודה צילי ובעלה ג'אק, אוממה מדי וכמובן אני, לבלות במקום זה שעות נפלאות עם כוסות בירה ו - מזטים, וליהנות מנגינות ושירי זמרים. אני אהבתי לשבת סמוך למים ולהתבונן בצפרדעים המתקרבות לחוף בקפיצות קלות כשבטנן עולה ויורדת ולהאזין לרשרוש המים המתנפצים אל האבנים. בגן ענק וקסום זה, היו פינות חמד נסתרות, משטחים של צמחיה ופרחים שיצרו שטיח ססגוני, שיחים סבוכים, שאפשר היה ללכת בהם לאיבוד ובין כל היופי הזה הציצו בקתות עשויות ענפי-עץ - חיז'ה. עמוק בזיכרוני חרוט טיול עם הורי, שהחל בתרועות שמחה, אך תוצאותיו אני נושאת עמי עד היום. היה יום קיצי, אמי קנתה לי רשת ללכידת פרפרים – רשת קטנה עם ידית מעץ. צריך היה לרוץ אחרי הפרפר, להניף את הרשת בזהירות והנה הוא בתוכה. הורי ישבו לנוח על ספסל. לא רחוק מהם הייתה ערוגת פרחים ריחניים ומעליהם התעופפו המון פרפרים צבעוניים. עקבתי במבטי אחרי אחדים מהם ופתאום, ממש מעל ראשי חג לו פרפר גדול, יפהפה, מרהיב בצבעיו.
 
ידעתי: זה יהיה הפרפר שלי. רצתי אחריו ועצרתי בכל מקום שהוא עצר: על שושן צחור, על מעקה של מזרקה - אך אלו היו מקומות לא נוחים לתפישה. המשכתי אחריו במעופו בין השיחים; הוא היה בלתי נלאה: פנה שמאלה ואחר-כך ימינה ושוב חזר בעקבותיו ואני אחריו. בדמיוני ראיתי איך אני מושיטה את הרשת והנה הפרפר כבר בפנים. אני רצה לאבא ואימא והם מתפעלים מיופיו ומכישורי. הסתובבתי ורציתי להגיד להם: "הנה, אני כבר באה". אך הם לא היו שם. גם לא הבקתה הקטנה שהייתה לידם ובכלל, המקום היה שונה, לגמרי שונה מהמקום שהורי ישבו. הפרפר כבר לא עניין אותי ו גם הרשת נשארה מאחורי: "איפה אבא ואימא? ואיפה אני?". פחד נוראי תקף אותי, רצתי לכל הכיוונים ושוב חזרתי, כנראה התרחקתי מאד, לא היו הרבה אנשים בסביבה, היה שקט ורק הבכי שלי נשמע. כבר לא רצתי, רק הלכתי והבכי הפך מחרישי לרם. ראיתי את עצמי בעיני רוחי, כילדה עזובה, כמו בסיפורים על שלגיה או עמי ותמי, ילדה שגדלה עם אימא חורגת, רעה ומתעללת , השולחת אותה להביא מים מהבאר. נפלתי וברכי זבה דם וזה הפחיד עוד יותר. הרגשתי שהכל מסתובב סביבי וישבתי בחוסר אונים על אבן.
 
והנה זוג מבוגרים שטיילו במקום ניגשו אלי. האישה הושיטה את ידה ושאלה: "למה את בוכה ואיפה ההורים שלך?" בקושי הצלחתי לענות, בין שיהוק לבכי: "אינני יודעת". והאיש החסון הרים אותי על זרועותיו ונשא אותי - אינני יודעת לאן, ואני הרגעתי את עצמי, כי אם אלו יהיו הורי, זה לא יהיה נורא כל-כך: האישה הייתה חביבה וליטפה את ראשי. אנשים התגודדו סביבנו, שאלו שאלות, דיברו, התווכחו ולפתע, כמו מתוך חלום, הופיעו הורי המודאגים. מכאן והלאה אינני זוכרת דבר. אך אותו רגש מוכר של אימה ופחד מאבדון, תוקף אותי עד היום, כאשר אני טועה בדרך עם מכוניתי. אני חוזרת להיות אותה ילדה קטנה בת ארבע או חמש, ילדה עזובה וחסרת אונים. והרגש הזה הפך לחלק בלתי נפרד ממני. אני נושאת אותו אתי עד היום.

 
© כל הזכויות שמורות
כה', סיון, תשס"ט. 17.6.09


5. חיים יפים
מאת: בנדו 03/09/2009
סיפור יפה אבל למה עצוב אולי החיים פעם היו מלאים שמחת חיים . שוב אני חייב לשבח את תיאורים והשפה.
4. רעננה
מאת: ג'קי חזקיה 22/08/2009
סיפור נוגע ללב ומרגש. כשרון סיפור מעולה. מדי המשיכי לכתוב כך.
3. ילדות מופלאה
מאת: אתי בכר 15/08/2009
נהניתי לקרוא , סיפור על ילדות מופלאה , רגיש ומרגש , מתוך סיפור זה אפשר ללמוד איך הקשר בין ההורה לילד יוצר סביבה מעשירה , סיפור שמאפיין את התנהגותם, מחשבותיהם ורגשותיהם של ילדים , כך שכל קורא יוכל למצוא את עצמו בסיפור .
2. זכרון ראשון
מאת: גל טננבוים 19/06/2009
הסיפור מקסים. כתוב באופן חי מאד המאפשר לראות את ה"תמונות", להריח ולחוש את הרגשות, החווייה והזכרונות של הילדה. במהלך הסיפור כשלפתע אמא ואבא נעלמים יש פליטה פרוידיאנית (מדהים איך הפסיכולוגיה עובדת) - אובדן ההורה עורר תחושת אימה! ובמשפט איפה אבא ואמא, במקום לכתוב אמא כתוב אימה. מעבר לזה, רציתי להוסיף שאם כל אחת תנסה להעלות במוחה את הזכרון הראשון, המוקדם ביותר, תגלה שיש שם מאפיין מרכזי של נימי נפשנו, אישיותנו והתנהלותנו.. ממש כשם שהרגש המתואר בסוף הסיפור הפך לחלק בלתי נפרד ממנה גם כיום.. חשבו על זה ואם מתאים לכם שתפו..
1. מאד מרגש
מאת: דליה לביא 22/06/2009
מאד מרגש. ממש הרגשה של חיים בסיפור. כל אחד מאיתנו עבר בילדותו חוויה שמשאירה חותם חזק על חיינו גם כאשר אנו כבר בוגרים , חכמים ומבינים . לשימחתנו יש היום כלים רבים לשנות אתהאמונות המגבילות שרכשנו לנו בילדותנו .
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|