הרכבל בראש הנקרה. צילום: יהודה עצבה

בהגיע ימות החום

נכתב על ידי: דן גפני

ראש הנקרה. ים וסלעים.

... בהגיע ימות החום, של השנים הבאות, היו הים והנקרות אבן שואבת לשחייה ולביצוע צלילות לשם סיור נופים שבעומק ולדיג תת מימי.
אמנם ימות החורף היו אף הם סיבה ממריצה, לצאת אל הים, עם כל רמז קל על סערה רוגשת מתקרבת. גלי העומק התקרבו אל הסלעים כשהם מתרוממים לגבהים מבהילים, שבעה מטרים ואפילו עשרה, בשקט מאיים ללא קול אזהרה. אזי היו מתנפצים בחבטה מזעזעת את האויר, את הסלעים ואת לבות הצופים.
משבי רוח חמה, תוצאה של אנרגיה משתחררת, פרצו מן הנקרות החוצה ועירבלו את האויר ברסס מי ים. אפשר היה לעמוד לעקוב ולהתבונן בכל גל משך שעות ארוכות, מבלי להתעייף או להשתעמם.

שתי מנהרות נחפרו ונבנו בידי הבריטים עבור מסילת הרכבת ללבנון. רק מנהרה אחת נמצאת בשטח ישראל. פיתחה של המנהרה השנייה, נמצא כבר בתחומה של לבנון וכמו על גבי הרכס, גם כאן, די היה בחוט תיל חלוד כדי להכריז על ריבונות אחרת. 
בימי סערה קשה, לא עמדנו בפיתוי וחצינו את המנהרה השנייה, כמאתיים מטרים אורכה, אל תוך מדינת לבנון.  מעבר למנהרה – ניצבים סלעים גדולים, חלק מאותו נוף מתמשך, כפי שיש אצלנו.
אלא שכאן נמצאה מתחת לפני המים, מחילה ארוכה, מוליכה לעבר המצוק הגבוה שעל גביו עוברת המסילה. מקצה המחילה הוליכה ארובה תת-מימית צרה כלפי מעלה. גל גדול, הבא ממעמקי הים, מסתער בכל כוחו אל תוך החריץ הצר. מים נדחסים, עולים בלחץ אדיר במעלה הארובה ומשתחררים בשריקה מחרישת אוזניים ופליטת עמוד מים, כמו היה "גייזר" לכל דבר. 
למען המראה הזה, העזנו ועברנו כל גבול.

ובכל זאת, למרות המראות המרשימים, היו דווקא ימי הקיץ באתר הזה, מקור לפעילויות אין סוף.
מאותו גשר רכבת, שפוצץ חודש וחצי לפני יום הקמת המדינה, ומשקיף אל המים מגובה תריסר מטרים ויותר, אהבתי לקפוץ מטה אל המים הירוקים, בקפיצת רגליים בלבד, מחמת המורא.
אזרתי אומץ וטיפסתי אל סלע גבוה יותר הניצב מעל הגשר, כדי לדלג ממנו בקפיצה מרהיבה עוד יותר, אבל כזו שחייבה ריחוף מסוכן מעל זיז בולט. קפיצה כזו נעמה לי שבעתיים בעיקר אם יכלה להתבצע בפני קהל מטיילים המום, שלעיתים היו בתוכו כאלו הסבורים כי מישהו בחר זה עתה לשים קץ לחייו בקפיצה נחשונית.

שחייה לעומק הנקרות, היתה רבת עניין מכל מעשה במרחב הנקרות. בשל האפלולית, היו המים כחולים ואפלים, צלולים ושקופים למראה. בעומק הנקרה הגדולה, ניתן היה לטפס על סלע חלקלק, מכוסה צואת עטלפים שמצאו משכן בגג המערה.
לא אחת ישבתי על הסלע כשאני נותן קולי בשיר, שואג את ה"אווה מריה" כטנור באולם ה"סקאלה". בשל ההד המרשים, החוזר מכל סלע, דימיתי את קולי למשובח מתמיד.

שחייה סביב לסלע ההוא גילתה לי קרן אור הבוקעת מעומק המים.  במעשה שהיה בלתי אחראי, צללתי לעבר האור כשאני מבחין במערה תת-מימית חוצה לעבר הנקרה האחרת, זו שמעליה עומד הסלע, הידוע בשמו "רגל הפיל".
באותה העזה מיותרת, מצאתי כי אפשר במחצית הדרך לשלוף ראשי מן המים בתוך כוך סגור, בעל תקרה מוגבהת, לשאוף אויר מלוא לוגמי ולהמשיך בצלילה עד לעבר השני.

עם הזמן מצאתי עצמי מוליך לשם ידידים ומכרים שומרי סוד, למען יתרשמו ויהנו כמוני, אך ללא פרסום פן יארע אסון למי שאינו יודע ומכיר את הפרטים.
כל התיאורים הללו המסופרים כאו, קדמו לעבודות פיתוח המקום, עד לבלי עוד הכר כמעט. מראות אחדים מהמסופר, אינם עוד בנמצא.

איזור הנקרות כולו היה נתון לחקירה ולסיור בלתי פוסקים. נהגנו לשלות מקרקעית הים שריוני קיפודי ים, פריכים ושבירים, מעוטרים בגוונים רבים. העלינו סוג קונכייה נדירה ומרשימה, מבלי לתת דעתנו על נזק הנגרם לסוג נכחד זה.
על גוף הקונכיה, צמחו עשבי ים ועלתה שם אבנית שחייבה מלאכת ניקוי מייגעת, אבל את הדייר שבפנים היה צריך לסלק בטרם ימות כשהוא מפותל בתוך הספירלה ויבאיש אחר כך בתוכה, ללא יכולת להיפטר מריח הנבלה שנותר לתמיד.
כדי לזכות בשלל, נדרשו צלילות עומק שהתבצעו באמצעות מסיכה ושנורקל ואם זכיתי, הרי שהייתי מצוייד גם בזוג סנפירים ששאלתי ממישהו.

אבל מעל הכל היו אלו הדגים שמשכו את הלב ואת העניין. בהם לוקוסים כהים, בגדלים מדהימים. לאכזבתי, אף לא אחד מהם ננעץ בחץ ששלחתי אליו. אבל דגים מהסוג סרגוס, גדולים וכבדים, בעלי כתם שחור סמוך לזנבם, את אלו שליתי בשמחת ציידים מיומנים כשבעצם איני חובב את בשרם ומותיר אותם במקרר מטבח הקיבוץ, במאגר דגים שנועד למען חובבי אכילתם, ללא חובת ניהול מסעות צייד עליהם.

כילד ירושלמי לשעבר, נראה כי פרצתי גבולות וניפצתי מיתוסים על אודות פחדיהם של ילידי העיר מפני הים. אך לעיתים תמהתי אם אין אני מותח את החבל יותר מדי בהעזתי חסרת הגבולות. הסיכון החמור ביותר שנטלתי היה עצם היותי לבד לגמרי, נטול השגחה ויכולת לזכות בהגשת עזרה בכל מקרה של הסתבכות.

ללא נפש חיה לכל מראה העין סביב, יכולתי להחבט על ידי גל, להיפצע מזיז חד ולדמם עד כלות הטיפה האחרונה, להיקלע לכל צרה פשוטה הנפוצה במים ללא מושיע ופודה. יכולתי להיעלם עד לבלי הותיר זכר וסימן. לא טרחתי במחשבות על דאגות היכולות להתעורר אצל החרדים לשלומי ועל הטירחה העצומה המושקעת בחיפושים.

בטחתי מאד בכוחי להיחלץ מכל צרה, דבר שהוכח לאורך השנים, אך לעיתים רק תודות למזל שעמד לצידי ובכך עלה רף ההעזה עוד יותר.  כל פעולה ומעשה שראיתי אצל אחרים, ותיקים ומנוסים ממני, שצללו בעזרת ציוד מתקדם מתוך האמצעים שהיו נהוגים אז, ואף מלווים עצמם בחבר צמוד לפחות אחד - היו אלו בבחינת קריאת תיגר שהייתי חייב להיענות לה.

צלילות לעומק בן מטרים אחדים, כשאני מצוייד במסיכה עלובה ובשנורקל בלבד, בעצירת נשימה ובנסיון נמרץ לגבור על הציפה, היו למאמץ שהותיר אותי אחר כך תשוש ורופס, אחרי שכבר כמעט פקעו ריאותי בעומק והייתי על סף בליעת מי ים מלוא לוגמי. לחץ המים על אוזני גרם שארגיש כי תיכף ומייד תפרוצנה החוצה שתי עיני מחוריהן. כל אותה עת לוחצת המסיכה על פני וגורמת לכאב ללא נשוא.
למרות הסבל הקשה, שבתי וצללתי כדי לאסוף עוד שריון של קיפוד ואולי להבחין סוף סוף בלוקוס עז צבעים, זה שהיה מופיע בחלומותי.

מול חוף סולם-צור, צצים מעל פני הים מספר איים, שהם חלק משרשרת שרטונות ארוכה השקועה בדרך כלל מתחת לפני המים. איים אלו, שכל אחד מהם נושא שם ואף נהנה מהכרזתו כשמורת טבע, משמשים מקום דגירה ומנוחה לעופות מים ובית גידול בטוח לבעלי חיים ימיים אחרים.

היה זה טבעי לגמרי שאשב מהורהר על החוף, בעודי צופה אליהם ממרחק קילומטר ואף יותר מכך ומעלה בדמיוני הרפתקאה נוספת שכל כולה הפקרות מוחלטת, לפיה אשחה לשם ואסתער לעבר להקות הדגים הממתינות לאתגר שאציב בפניהן. כבר ראיתי בעיני רוחי כיצד אני שוקע לאורך קיר הסלע התלול ובודק שמא באחד הכוכים, ממתין לי אותו לוקוס עב בשר המציץ החוצה, בטרם יגיח הוא לעבר דגיג טעים לארוחת עשר.
אז אכוון היטב את צילצל הרובה ובטרם ינעץ הדג את קוציו וסנפיריו אל דופן הסלע ויקשה עלי מאד למשות את שללי, כבר יהיה הוא צמוד לחגורתי, משיק לירכי, מפרפר עוד מעט.

הכנתי אבוב מנופח, מרופד בשק יוטה, לשים בתוכו את ציוד הצלילה למינהו וגם טרחתי בהכנת מיכל קטן למי שתייה. יצאתי לדרך לבדי כתמיד מבלי להודיע לאיש, כשאני מהלך על החול דרומה  ומחשב מתי כדאי יהיה להיכנס אל המים, כדי לשחות בקו הישר והקצר ביותר לעבר האי הצפוני ביניהם, הנקרא "אי התכלת".

השחייה, היתה קשה עלי. נוסף על המאבק המתמשך בגלים הנעים לעבר החוף ואל מנגד לציוד שעלי להדוף קדימה, עלו גם מחשבות של חרטה, שמא שוב אני מפריז בהעזתי. כל אלו תרמו לשפל במצב רוחי וגרמו לכך שאראה את הדרך כבלתי מסתיימת.

חרדה לא מבוטלת נבעה משינוי בצבע המים כפי שהשתקפו אלי מהעומק הבלתי ידוע שטרם שחיתי בו אי פעם בעבר. ככל שהיו עמוקים יותר, נראו המים כאילו נמהל גון שחור אל תוך הכחול המוכר לי היטב ואך טבעי היה לחוש מאויים ללא סיבה ופשר.
בדמיוני יכולתי להניח כי מפלצות מים בדמות כרישים או שמא דגי טרף בלתי ידועים עדיין למדע, יגיחו בעוד רגע קט לבלעני חיים. בבהלתי הרבה כבר חשתי כיצד המים נעשו קרים יותר, עניין שלא יכולתי לבדוק ולאמת.

אל האי הגעתי ככלות הכל כשאני תשוש לחלוטין, כל רוח הקרב נעלמה כליל ממפרשי. חיפשתי מקום נוח לטפס בו אל הסלע כי שוניות מחודדות מילאו את כל השטח וכמעט שלא איפשרו הליכה יחפה על פניהם.

תשישותי הביאה לכך שחשתי קור מצמרר בעת שהרוח החזקה נשבה בעוצמה שלא צפיתי מראש. על פני האי היו שברי סירה, תורן ויריעות ברזנט, תוצאה של התנפצות כלי שיט אל האי. תאונה שבה קיפח חייו שוטר בעת פעולה משטרתית בים הסוער, שנים אחדות קודם.  ישבתי לנוח מעט ולאזור כוחות לקראת אותה צלילה שהזיתי בדמיוני.

אלא שבגלל מצב הים, המיטלטל ללא הרף ובגלל המים העכורים, כמעט ולא הבחנתי אף לא בקצה זנבו של דג בודד. אחרי שנעשו נסיונות נוספים ותוצאת כולם אכזבה מרה, קיבלתי החלטה נבונה, היחידה מסוגה באותו אירוע, למהר ולשוב אל חוף מבטחים מוקדם ככל האפשר.
טילטול גופי על פני הגלים, מעלה ומטה, שנוסף למאבק המתנהל כנגד הרוח המתחזקת, המים ששטפו את פני ומנעו נשימה מסודרת, המלח הצורב בעיני, כפות ידי שהתכווצו מהקור והעלו קמטוטים כואבים, גרמו כולם יחדיו לתחושת בחילה, כאצל שיכור המתחיל להתפכח לאחר ליל שתייה ויאושי הלך וגבר.
ידעתי היטב כי אל לי לצפות לשום עזרה וכי עלי לבטוח בכוחות רבים שעדיין איתי. חשוב היה להירגע מהר ולהתייחס לתנאים ללא בהלה. השתדלתי לצוף תוך הימנעות מתנועות נמרצות מדי, לאזור כוחות ולצפות בתקווה בגלים הנעים כל העת לעבר החוף, כאילו התכוונו לפלוט כל גוף זר הנמצא על פניהם.

עכשיו, היתה השחייה קלה בהרבה כשהגלים מסייעים לי ככל יכולתם, כאומרים לי בקולם הרוחש ובהנפת אצבע סמויה - ".. ותפסיק להבא עם השטויות שלך". החוף הלך וקרב באיטיות מאכזבת עד שחשתי במפתיע קרקע נוקשה מתחת לרגלי. כעת יכולתי לצעוד, כולי מתנדנד, כשגלים אחרונים מזנבים בי, הודפים ומפילים אותי ללא טיפת רחמים מצידם.

עד הגיעי אל החול החמים, שם גררתי רגליים מאובנות מעייפות ואל מוחי מחלחלת לאיטה ההבנה, כי עוד מעט קט ואולי הייתי מקפח את חיי, בשל טיפשות וחוסר אחריות. טיפסתי בכבדות על הגבעה, אל הקיבוץ המתבונן מלמעלה.
בבואי לחדרי חמקתי מייד למקלחת כשאני נמנע מלספר לאיש על מעשי הנלוזים.
                                 


 


 
איזור המערות בראש הנקרה. צילום: יהודה עצבה
© כל הזכויות שמורות
א', תמוז, תשע"ד. 29.6.14


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|