זכרונות משנות החמישים

נכתב על ידי: יורם ריזברג

 על גבעת הכורכר ממזרח לכביש לרחובות עמד ביתם של משפחת גולץ בנס ציונה, הדודים של אמא שנקראו ה"דודים" אך עבורי הם שמשו סמל לסבא וסבתא שנשארו באוקראינה אותם לא הכרתי והם לא זכו להכיר אותי, אלימלך גולץ היה אח של סבתא פייגה וייצר ודוד של אמא,איש חסון,בנאי מומחה, שקט נפשי, חרוץ אוהב ואחראי,בעל נשמה ואהבה עם רצון לעזור לכולם, הבית בנס ציונה היה ממלכה אדירה וסמל למשפחת חלוצים שידעו בשתי ידים לבנות ולהתפרנס בעבודה קשה ,חיים פשוטים והמון חום בלב ועזרה לכולם,לא במקרה הם משפחה שלנו אלימלך הוא הדוד של אמא,שהגיע יחידה לארץ כחלוצה ומצאה בביתם בית חם ,קשורה אליהם והם שימשו לי תחליף לסבא וסבתא שנשארו ברובנו ולא זכו לעלות לארץ.
אמא גדלה בביתם כבת משפחה, עבדה בכל עבודה. אצל מש' אייזנברג בתחנת הדלק ואף במשק הבית ,גם דוד אליהו וייצר שהגיע כסטודנט לבן שמן, והם שימשו לו כאפוטרופסים, ונתנו ערבון לתשלום שכר הלימוד. אמא שרה שהגיעה כתיירת לארץ למכביה, מצאה בנס ציונה בית חם, עבדה בכל עבודה, בתחנת הדלק, ובמשק בית, קטיף בשדות התירס ועבודה בלול העופות, עד שהכירה את אבא זאב. הם התחתנו ועברו לגור במגדיאל והקימו בעצמם משפחה.
זכורות לי היטב תלאות הנסיעה לנס ציונה באוטובוס הקטן והצפוף לתל אביב, ושם צעדנו רגלית לתחנות "דרום-יהודה" לקווי הדרום. אוטובוס לרחובות דרך יפו אבו כביר, מקווה ישראל והמון ישובי ערבים כגון אזור בית דג'ן ועוד המון מאהלים של רועים בדואים, עד לראשון לציון ואנו יורדים בתחנת נס ציונה התחנה ליד תחנת הבנזין של אייזנברג לפני המסגד ומשם צועדים במעלה גבעת הכורכר לבית גולץ.
 
בית עץ "צריף"חצר שהכילה הכל, בור סיד, רפת לכמה פרות , תרנגולות ברווזים ותרנגולי הודו שהסתובבו חפשי בחצר, הטילו ביצים בכמה פינות מסתור שידועות רק לחווה, בהן הטילו התרנגולות ביצים טריות למשק הבית, וכמובן תרנגול הודו כשר לפסח, שמפוטם במיוחד לסעודת ליל הסדר ואנו הילדים צועקים לו "מתי פורים" והוא מגרגר גול גוללל גוללל, כאילו את כל ארבע הקושיות.
 
חווה היתה אחראית על החוה שבחצר ואילו אלימלך "מיילך" שאכן היה מלך החצר, עבד בבוקר בבנין וכבעל בור סיד שמכר סיד לבניה ולסיוד הבתים, נערך תיקוני בניה בבתים, כעבודה נוספת אחה"צ. מאחורי הרפת בקצה החצר עברה הדרך לכפר הערבי ולשבט בדואים, שהיו סוחרים ורוכלים מחומרים. ערבים על חמורים וגמלים נהגו לעבור בשביל העפר. חוה ידעה מתי עובר הערבי על החמור שמוכר עגבניות או בצל וידעה באידיש מתובלת בערבית להתמקח איתו,  לקנות בכסף או להחליף בחצי פח סיד או איזה בגד בלוי, כתמורה לרוטל {משקל מימי הטורקים} עגבניות.
לעיתים היה עובר גמל שנשא שני שקים ענקיים עם תבן, ואז היה מתחיל מקח ומסחר בקשר לטיב ולמחיר, תבן יבש וצהוב ערכו רב מתבן שנשרף בשמש, ובסוד סיפרה לי שהחלב מתוק יותר והפרה שבעה ממנו. היתה תוחבת ידה עמוק לתוך השק לשלוף קומץ תבן מהשק לבדוק את טיבו שמא ערבבו תבן ישן. לתבן הם קראו טיבן. ערבית מהולה במילות אידיש, שגם הערבי הבין.יידיש ערבית [ערבידיש] בקולה הצרוד של חווה גולץ, גם הבדואי בעל החמור והגמל שעבר בשביל העפר מאחורי הרפת ועל החמור ערמת עשב טרי, היה עוצר ומשאיר ערמת עשב ירוק וטרי שיהיה מאכל לפרות, ויחסוך הוצאת לתערובת, וגם התרנגולות והאווזים יהנו ממנו. בין כולם הסתובבה יחפה הבת יונה, שלרגליה קפקפי עץ ורצועת גומי מצמיג ישן.
 
תמיד היתה בתעסוקה ל קשור את הפרה למלא מים בדלי או לחלוב. לאסוף ביצים ולהשגיח על בעלי הכנף. אברהם התנדב לבריגדה היהודית ושמואל ראשו בכדור רגל ונשים. חוה היתה מנצלת כל טיפת חלב שנחלבה ברפת ולא נמכר הלאחד השכנים. היתה חלבנית מומחית להפריד את השומן מהחלב עם הספרטור" הידני.  לפי המהירות נקבע השומן שהוא ממפריד להפריד שמנת, ואף לחבוץ חמאה, לנצל כל טיפה מהחלב, לצקת לצנצנות ולהכין לבן שנמכר רק לידידים ומהיתר להכין גבינות, ובאם נותר חלב, הרי ממנו הכינה גבינה טעימה, בשקיות בד מחיתולים דקים  שהיו תלויים מעל הכיור במטבח.

זכור לי שהיתה צועקת לאלימלך, "מיילך"צריך להפוך את צנצנות הלבן, או הפרה כבר מתפוצצת צריך לחלוב,  לנקות את תעלת הזבל, ומיילך בשקט הנפשי שלו תמיד מבצע הכל. לא אשכח את כפות ידיו של מיילך, היבשות והמחוספסות מהסיד, גם זיפי זקנו שלא גולח למשעי שתמיד דקרו בעת שהיה מחבק, ומותיר תחושה של נייר שיוף, אבל בחמימות שאין לשכוח.
הצריף בו גרו היה פשוט ללא גינונים וקישוטים. על הארון מכתש ועלי מזכרת מהבית ברובנו וגם סמובר תה ענתיקה מנחושת. פינת אוכל בעלת חלונות זכוכית שמשקיפה לבור הסיד ולחצר של מש' סנדלר השכנים. בפינת האוכל היה שולחן עץ פשוט מסיבי וארוך שהוכן מקרשים מהוקצעים, שהביא אלימלך מאחד הבנינים, וכן ספסלי עץ פשוטים שתמיד יש מקום לעוד אורח. על אדן החלון תמיד צנצנות של לבן חמצמץ שהוכן לבד ומוכן למכירה, לבן בטעם שמנת.

הסירים התבשלו על פתיליות נפט, תמיד מלאים ויכולים בקלות להשביע כל מי שרעב ובכל כמות שתעלה דעתכם, ממש סירים מגומי. לכל אחד צלחת שונה מהצלחת של השכן וכן הסכו"ם שאינו אחיד, אבל למי זה מפריע שהכל טעים ונעים. תחושה של משפחה מאוחדת. במדף העליון בארון נשמרה ערכת קומפלט של כלי אוכל חדש, אותו שמרה אימא לכבוד חג הפסח, וביום יום לכל אחד סכו"ם אחר ואפילו מזלג שחסר שן לא נזרק – תמיד יש לו שימוש. מי אמר שמזלג חייב 4 שינים, לדעתי להכין חביתה ולהקציף הביצים עדיף במזלג חסר שן, בתוספת מעט אהבה וביצה טריה מהחצר על מחבת משומנת במעט חמאה, יוצאת חביתה שטעמה נשאר בפה לתמיד. החלמון אדום והחביתה ג'ינג'ית, וטעימה. מעט מלח וחצי כיכר לחם שחור ועגול, שהובא ישר מהמאפיה, שהאופה דאג לאפות במיוחד עבור חוה. היות ואלימלך תמיד תיקן את הלבנים בתנור המאפיה. חדר השינה היה בעל מיטה כפולה וגדולה, מזרון עבה שמעליו שכבה דקה נוספת משמיכת חורף ישנה שיהיה יותר נעים ורך. השמיכות גדולות מלאת בפוך אווזים אמיתי מחמם, שני כרים[לא כריות] ענקיים. כשברוך היה תינוק זכור לי ששכב ערום בשמש על הכר "לקבל אמבטית שמש".
לזחול מתחת למיטה זה בלתי אפשרי, שם מאחסנים תפוחי האדמה, או שק אורז לחורף. ממש מחסן למוצרי מזון חירום, שלא יחסר כלום.
על החלון וילון רקום מבד לבן שהובא מרובנו, ומשרה אוירה נעימה ושקטה. בפינת החדר, על הארונית מקופלת ומונחת הכרית החשמלית שמחממת את הרגלים בעונת החורף. אותה כרית שנשכחה דולקת כמה ימים וכמעט גרמה לשרפה של כל הצריף, ולכן אני מתגעגע לימים היפים בנס ציונה, הדודים של אמא שימשו לי תחליף נפלא לסבא וסבתא שלא הכרתי.

 
בית הכנסת הגדול בנס ציונה
© כל הזכויות שמורות
ג', חשון, תשע"ד. 7.10.13


3. למה זה לא בתיקיה שלי
מאת: רייזברג יורם 27/12/2013
שפותחים את התיקיה סיפורים יורם רייזברג, הסיפור הזה איננו , אשמח אם יוכנס גם לתיקיה , בתודה יורם רייזברג
2. לשנות את הכותרת ולהכניס שזה מנ
מאת: רייזברג יורם 09/10/2013
סיפור שנות החישים מנס ציונה להבליט את נס ציונה אנסה להשיג עוד תמונות ואשלח אליכם
1. להוסיף בכותרת נס- ציונה
מאת: יורם רייזברג 10/10/2013
בכותרת רצוי להוסיף את נס ציונה שהיא מוקד הסיפור בתודה יורם רייזברג כפר הדר
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|