סיפורים נוספים:
 

המלכה ואני

נכתב על ידי: חיים אנלין. Haim Anlen

אני נכה צה"ל ובסוף שנות ה-70 הייתי חבר בנציגות המשותקים בארגון נכי צה"ל. ב-1978 נפתח בקמפוס אוניברסיטת תל אביב ברמת אביב מוזיאון "בית התפוצות", שמנהלו הראשון היה הסופר הפרטיזן אבא קובנר ז"ל. בתקף תפקידי נשלחתי לבדוק את המוסד החדש ולראות אם הוא עומד בתנאי הנגישות לנכים בכסאות-גלגלים.

יצאתי איפוא לבית התפוצות בלוויית אשתי הטרייה אורה, בת קיבוץ המעפיל, שהייתה תלמידתו של אבא קובנר במוסד החינוכי "מעין", השותף לקיבוצים עין-החורש והמעפיל. הגענו למשרדי המוזיאון והתקבלנו בחום ע"י אבא קובנר, ששמח לראות את תלמידתו-לשעבר נשואה ומאושרת. לאחר תום החיבוקים והנישוקים הסברתי את מטרת ביקורנו, ואבא קובנר השיב: "תראו, עוד מעט אמורה להגיע אורחת מחו"ל לביקור במוזיאון.
אתם תתלוו לסיורה כאן ותבדקו מה שנחוץ, ובינתיים שבו והמתינו במשרד".

או קיי, ישבנו והמתנו במשרד, התכבדנו בקפה וביסקוויטים וחיכינו לאורחת. כעבור זמן לא רב הגיעה האורחת והתקבלה אחר כבוד. כמעט נפלתי מהכסא. האורחת הייתה, לא פחות ולא יותר, הגב' ז'קלין קנדי, אלמנתו של נשיא ארה"ב המנוח ג'ון פיצג'רלד קנדי. הגב' קנדי, כבר לא כל כך צעירה, אבל בכל זאת יפה, אלגנטית ומרשימה.
אבא קובנר נטל את ניהול העניינים לידיו. הציג אותנו בפני האורחת, לחיצות ידיים ומלמולי "HOW DO YOU DO", והנה הלא יאומן קורה - ז'קלין קנדי ואני יוצאים יחד לסייר במוזיאון. הסיור עבר כמו חלום. אבא קובנר הסביר את פלאי המוזיאון באנגלית צחה במבטא יידישאי, ז'קלין הנהנה בראשה כל הזמן, אני כמעט שכחתי לשם מה באתי, ואשתי היתה בכלל המומה מכל המעמד.

כתום הסיור חזרנו למשרד. נפרדנו מז'קלין ופמלייתה שוב בלחיצות ידיים, ואח"כ חזרנו הביתה. ואני עוד הייתי צריך לכתוב דו"ח סיכום על הביקור (ענייני נגישות, אתם זוכרים...). מה אומר לכם? עוד זמן רב לאחר מכן לא רציתי לרחוץ את היד שלחצה את ידה של ז'קלין קנדי.

 
המספר חיים אנלין
© כל הזכויות שמורות
כט', אדר, תש"ע. 15.3.2010


6. ומה זקלין אומרת?
מאת: רוני 13/04/2010
הי חיים, מעניין אם גם ז'קלין קנדי לא רחצה את ידיה אחרי לחיצת היד איתך. עם קשרים כאלה לא פלא שאונאסיס התאהב בה.
5. חיים אנלין
מאת: רבקה אביב 07/04/2010
סיפור מיוחד ומעניין, זה מחבר אותי בדיוק הייתי בחדר הלידה בעת ביקורה של גברת קנדי והרופאים היו עסוקים בביקורה בארץ ולא בלידת ביתי אורית.
4. חיים והמלכה
מאת: גיא ברכה -סיאטל 03/04/2010
חיים נפלא- לאט -לאט אתה מגלה לנו את כל סודותיך - סקרנית לשמוע עוד סיפורים
3. היו זמנים בבית התפוצות
מאת: אביהו ינאי 03/04/2010
לחים ואורה חג שמח כידוע לכם גם אני מתלמידיו של אבא קובנר ונמנה על מעריציו. לפני שנים אחדות הגעתי לבית התפוצות על מנת לחטט במחשב עצי המשפחה, בתאום עם אודל המופלאה, קיבלתי מלווה מתנדבת, והגענו למחשב שהוצב אי שם בכוך קטן בקומה העליונה. המחשב אז היה מיושן, התוכנה איטית להחריד ובהחלט לא מתקדמת, אבל שקעתי במלאכת החיפוש, וכשהרמתי ראשי, המתנדבת כבר לא היתה שם. נזקקתי לשרותים (זה קורה אפילו אצל גניאלוגים) ויצאתי לחפשם בקומת הקרקע. הבניין היה אז בתהליך של שינוי תצוגות ושידרוג, לפתע כבו כל האורות, השתררה עלטה, נשמעו קולות מפחידים מכל עבר, ומכוון שכל המחיצות הוזזו, גם לא היה קשר בין הסימונים על הרצפה ובינן, ואני לא ידעתי אנא אני בא. ובתור חניכו של אבא קובנר עם כל סיפורי האימה של השואה והלחימה בביובים של הגטו, אני מוכרח להגיד שהרגשתי מאד לא נוח במעמד הזה. נראה היה לי שכל הנספים מבני משפחתי "טאוב" מצד האמא חדוה, ו"בירנצוויג" מצד האבא איצק- באים לבקש ממני את נפשם. היום יש לבית התפוצות מנהל חדש- נשמע לי בחור המבין עניין, עבורנו הגניאלוגים (שנקראים מעתה "העמותה לחקר שורשים יהודיים" יש כיתת מחשבים שלמה עם הדרכה, ותוכנה מתקדמת, ויש גם שמועות שפעם בעתיד בעזרת השם ניתן יהיה למזג את עצי המשפחה שנעשו באמצעות תוכנות שונות. יש גם מזנון נחמד בקומת הקרקע, וחניות לרכב מסביב, (אבל בכל זאת לשם בטחון, כנסו לשרותים בביתכם לפני שתבואו, לבטח זה לא יזיק). אני מאד ממליץ לפניכם להגיע-
2. הבלתי יאמן
מאת: נירה 03/04/2010
לחיים ואורה כל הכבוד לכם,בכל פעם הינכם מרגשים אותי מחדש
1. ז'קלין ונגישות
מאת: חני 03/04/2010
חיימקה, איזה ספור! איך שמרת אותו כל השנים ולא ספרת מדהים. הייתה נגישות?
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|