סיפורים נוספים:
 

משפט שלמה של ניסים בכור אלחדיף

אחת הדמויות המעניינות שהגיעו להתנחל בשכנות לכפר איזבד שלמרגלות אגם הסומכי היא ימת החולה,  היה נסים בכור אלחדיף, הוא בא במצוות הברון שתמך במתיישבים והחליט להקים במושבה יסוד המעלה מפעל לבשמים. לשם כך היה צריך לגדל פרחים. ומי מתאים לכך יותר מנסים בכור אלחדיף שהיה מתלמידיו הראשונים של קרל נטר בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

רק נשות צרפת האמידות יכלו להרשות לעצמן את הבשמים היקרים תוצרת המפעל שטיפח על גדות ימת הסומכי. לימים נודע שמו בכל החבל כ"מלך הפרחים".

מדי ערב, נהג לשבת  בפתח ביתו, לקבל את אורחיו הרבים בגינת הוורדים הפורחת שלו ולהזליף עליהם מי פרחים מכד כסף קטן שהיה מונח לצידו. חבוש תרבוש אדום, לבוש אומבז משי לבן, ממולל בידו מחרוזת ענבר ומתבונן סביב כמי שצמח מתוך הנוף. הכל ראו בו אפנדי עשיר שמוצאו ודאי מקושטא הרחוקה. הכל ראו בו בורר ופוסק בכל ענייני השבט. אגדות רבות נקשרו סביב דמותו הציורית וסיפורי מופת רבים סופרו עליו המפורסם מכולם נודע בשם.          

באחד הערבים בעודו יושב פתח ביתו כמדי ערב עם תום יום העבודה, הגיעו אליו לביקור נמוסין שני שייכים, מראשי השבטים שבעבר הירדן.

האורחים התקבלו על פי כל כללי הטכס. דבר ראשון ציווה הוא להכניס את הסוסות לאורווה, להעמיד בפניהן אבוס מלא ושוקת מים להרוותן מחום היום.

לשייכים הוגשו גיגיות נחושת מלאות מי מעין זכים לשטוף את רגליהם מן הדרך הארוכה. ומים בקנקני נחושת בעלי צוואר דק  וארוך לרחיצת הפנים ולאחר מכן נערכה לכבודם כרה כיד המלך.

ישבו האורחים המכובדים, אכלו, שתו וסיפרו סיפורים איש לרעהו. בינתיים החלה השמש שוקעת ומלך הפרחים התריע בפני השייכים על הסכנות הרבות ברכיבה בלילה בדרך השורצת שבטי שודדים, והזמין אותם ללון בביתו.

הללו, על פי המנהג,  סרבו בנימוס, אולם לבסוף נענו להפצרותיו והמשיכו את התסלייה (ההנאה) עד השעות הקטנות של הלילה.

עם רדת הערב הוכנסו שתי הסוסות שהיו בהריון מתקדם ללינת לילה באורווה.

למחרת עם הנץ קרני שמש ראשונות, לאחר שתיית הקפה המהביל והריחני ירדו שני השייכים לאורווה לקחת את סוסותיהם, ולהפתעתם  גילו כי שתי הסוסות המליטו, אלא שוולד אחד חי והשני מת.

מיד פרץ ויכוח. כל אחד טען  לזכותו על הוולד החי, אף הסייח עצמו התלבט. לרגע ינק מסוסה אחת ובמשנהו נצמד לסוסה השניה, ושוב התחדש הויכוח בין שניהם בשאלה למי שייך הסייח והכל מונח על כף המאזניים. עוד מעט ישלפו השבריות ודם ישפך.

הדי הריב הקולני הגיעו לאוזניו של מיסיה אלחדיף אשר מיהר לרדת לאורווה. הוא פנה לאורחיו בטון סמכותי וביקש מהם לכבד את צל קורתו. 

אנא אל תריבו בביתי, לכו שובו לבתיכם לשלום, הניחו את הסוסות והסייח ושובו אלי כעת חיה בעוד חודש ימים. ועד אז לאללא פתרונים. "אללא ביפריג'הה", השתמש בשם אללה, והוסיף, אני מבטיחכם נאמנה כי בתום המועד נדע מי האם האמיתית.

איש לא ידע מניין שאב מלך הפרחים את האומץ להתחייב בנפשו ולהכניס ראשו ללוע הארי.

בלית ברירה ומתוך הכבוד שרחשו לו קיבלו השייכים את ההצעה שנכפתה עליהם וחזרו לכפריהם בעבר הירדן.

עתה החלה השמועה עושה לה כנפיים. היא עברה בעמקים ובגיאיות, משבט לשבט, מאוהל לאוהל, מחושה לרעותה. הכל היו סקרנים לראות כיצד יפסוק מיסיה אלחדיף מי האם האמיתית.

באותם ימים לא פעלו תחנות רדיו, ועל טלביזיה איש לא חלם. זו הייתה הידיעה המרעישה  והכל חיכו בקוצר רוח לתום מועד שלושים הימים שקבע מיסה אלחדיף  לראות כיצד יפול דבר.

מיסיה אלחדיף עצמו נראה כמי שהדברים אינם נוגעים בו כלל ועיקר.

רבים משכניו הגבירו ביקוריהם אצלו, מנסים להעלות כל שבב של ידיעה בדבר התעלומה. האם ניחן מיסיה אלחדיף בחכמתו של שלמה המלך?.

לתדהמת שכניו המשיך מסייה אלחדיף בעיסוקיו הרגילים. מדי יום ביומו הוא נכנס לחממות הפרחים, מנכש, עודר, מזליף חומרי חיטוי נגד מזיקים, משקה את השתילים הרכים בקילוחי מים ישר אל בין שרשי הצמחים.

רק מי שהכיר היטב את מלך הפרחים יכול היה להבחין בחיוך קל כממתיק סוד האומר: אל דאגה, ליום המועד ימצא הפתרון. וכמו בכל מצב היה מתבל דבריו בפתגם או סיפור שמסר בסופם.

בתום שלושים הימים התחיל עם רב לנהור מכל ההרים אל ביתו של ניסים בכור אלחדיף. משפחות רבות, זקנים, נשים וטף הגיעו על גבי עגלות רתומות לפרדים. 

שיירות של פלחים משבטי הסביבה באו רכובים על חמורים, והאמידים שבהם הגיעו רכובים על סוסות ערביות גאות וטהורות גזע. שני השייכים הגיעו בראש שבטיהם חמושים בכל סוגי הנשק שברשותם, והשמועה הילכה אימים , כי אם לא ימצא פתרון על ידי חכם ניסים בכור אלחדיף תבוא השברייה ותקבע לצד מי הצדק במשפט זה.

ניסים בכור אלחדיף יצא בלווית סבא לואיס, הרב דוד שוב, שייך עלי תמים ודוברובין הישיש לקדם את פני אורחיו הנכבדים. הוא ציווה לערוך לפניהם כרה כיד המלך, אך עד מהרה הבין שליבם אינו נתון לאוכל.

רוחם הקצרה הביאה אותו להחלטה לחרוג מקצב המזרח ולסיים את הנושא שלשמו התכנסו הכל.

הביאו את הסייח ושתי האמהות!. פקד.

ברגע בו נראו שתי הסוסות הגזעיות וסייח הפרא לצידם, נתחשמלה האווירה. לרגע נדמה כי הנה יתנפלו בני שבט אחד על משנהו ויתחיל הקרב לחיים ולמוות למען כבודה של הסוסה. שהרי בן המדבר ימסור את נפשו למען סוסתו.

אולם קולו הבוטח של ניסים בכור אלחדיף ומעמד המכובדים שהיו עמו, השיבו לאחור את כפות הידיים הרבות שאחזו בשבריות.

עתה כולם אחרינו לאגם!, פקד.

ואכן הסייח הובל לעבר האגם ואחריו שתי הסוסות שהלכו אחרי פרי בטנן. הכל הצטרפו לשיירה ארוכה, כשבראש צועדים המכובדים, תמהים לראות כיצד יפול דבר.

אחריהם פסעו דוממים שני השייכים ממתינים בקוצר רוח לראות כיצד יפול דבר מבלי שיגרע כבודם. בסתר לבם כבר הכינו תכנית למקרה שהמוצא לא יראה להם, תכנית שטמנה בחובה שפיכות דמים נוראה.

במרחק מהם התגודד כל ההמון עוקב בדריכות אחרי כל תנועה בשטח.

לעלות לסירה!,  פקד ניסים בכור אלחדיף ונכנס עם כל הכבודה לסירה גדולה שהוכנה מבעוד מועד. בתוך הסירה ישבו שנים עשר שייטים, ששה בכל צד, ממתינים למוצא פיו של ניסים בכור אלחדיף. הקהל הרב נסוג מעט לאחור כאשר ניסים בכור אלחדיף הרים את הסייח והכניס אותו לסירה. אחריו עלו שני השייכים שעדיין לא הבינו את כוונתו.

קדימה!, ציווה מלך הפרחים על השייטים.

הללו שחיכו לפקודה החלו לחתור ולכוון את חרטום הסירה במלוא הקצב ללב האגם. בחוף רצו להן הסוסות רצוא ושוב מוכות אמוק, מתבוננות בחרדה בפרי בטנן המתרחק.

לחתור!, פקד מיסיה אלחדיף. המשוטים נעו במלוא הקצב קדימה והסירה הלכה והתרחקה ללב האגם. הסוסות החלו רצות כמשוגעות אל תוך המים ומתחילות לשחות בעקבות הסייח הנמצא בסירה המתרחקת. ההמון שאג בהתרגשות ומיסיה אלחדיף מצווה במלוא הגרון: קדימה!, בכל הכוח!.

והשייטים חותרים בכל כוחותיהם, גידי הידיים עוד מעט ויתפקעו. וניסים בכור אלחדיף שואג במלוא הגרון: קדימה!, קדימה!, לא להרפות!.

הם חותרים והסוסות אחריהן. עיני השייכים כמעט ויוצאות מחוריהן למראה הסוסות השוחות במאמץ כביר להשיג את פרי בטנן.

מבעד לכפלי העביות הרחבות נעו ידיים רבות לעבר השבריות והכל חיכו לרגע בו יסתיים העניין ואז יחל מרחץ דמים נורא של בן המדבר למען כבוד סוסתו.

ומיסיה אלחדיף בשלו. לחתור!, קדימה ומהר!.

 השייטים ממלאים פקודה והשייכים מתחננים להפסיק את מחול השדים הזה, שהרי עוד מעט וישארו גם בלי סוסותיהם. הם מבטיחים כי לא יפגעו איש ברעהו .ואפילו נותנים לו מילת כבוד על כך.

אך מסייה אלחדיף אינו מוותר. ומצווה להמשיך, וכך בתוך  מחול השדים הזה, הפנתה לפתע אחת הסוסות עורף והחלה שוחה אל עבר החוף.

אז קם ניסים אלחדיף כשהוא מניף את ידו אל עבר הסוסה הממשיכה לחתור אליו ושאגתו נשמעת מקצה האגם ועד קצהו : זו האם האמיתית!.

'עפארם! עפארם!, נשמעו קריאות התפעלות בתורכית, מעורבות בקריאות: אללה אכבר וישתבח שמו. אכן, כשמו כן הוא בעל ניסים.

כעת מגיע תור הזבח האמיתי. כבשים נשחטו, ריקודי פנטזיות, יריות השמחה היו שבח והודיה על שחנן האל את ניסים בכור אלחדיף בחכמה ובינה כשלמה המלך בשעתו, הוא סולימן המקודש ליהודים ולבני ערב כאחד. 

( מתוך: "מעשה האדמה ושני השכנים" )


 
© כל הזכויות שמורות



2. חיפה
מאת: אושרי 17/09/2012
אני בת למשפחת אלחדיף ,הסיפור מרגש אותי כל פעם מחדש .
1. יפיפיה
מאת: עודד 15/09/2009
אחלה סיפור . מתוק מדבש.מרתק ממש.
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|