סיפורים נוספים:
 

יקירתי: מאת אושר נחמני.

בשעות אחר הצוהריים של השבת האחרונה טיילנו יחד בשכונה. תרים אחר הבית שלנו. צדים בתים בעינינו וטווים חלומות בראשנו. עלינו במעלה רחוב החי"ש ובסמוך לשטיבל פנינו ימינה לרחוב השיירות. רצית להראות לי דבר מה, אך סירבת לגלות מהו. קצת לפני סופו של הרחוב נעמדת מול בניין, שלוש קומות גובהו, ולכול קומה מרפסת הצופה לרחוב. בכול מרפסת כמה קשישים המשחקים קלפים, או בוהים בעוברים ושבים.

"אני מכיר אותם?" שאלתי אותך בתמימות. "לא" ענית.

"את רוצה שנעבור לכאן ?" "לא"

"אז למה נעמדנו?" שאלתי, מנסה לרדת לפשר העניין. "זה מה שרציתי להראות לך" היית קיצרת רוח.

הבטתי שוב, המראה לא השתנה. בניין, שלוש קומות, שלוש מרפסות, קשישים משחקים או בוהים באוויר.

"אני לא מבין" "בטח שלא תבין. אם רק תוריד את המבט שלך קצת...."

אחזת בידי וסימנת לי במבטך את הכיוון. דלת הכניסה לבית קיבלה את פני. דלת קשתית מברזל בצבע ירוק וסביבה אריחי קרמיקה מעוטרים. בתוכה חלונות זכוכית קטנים ולצידיה שני עמודים עם כותרות יוניות. אור נוגה של נורה ישנה מאיר עליה.

"מה חסר לך בדלת הזו ?" שאלת. הבטתי שוב. אהבתי את הדלת. כנראה שזה היה בית של ערבים, יהודים לא עושים כאלה דלתות. לא היה שלט על הדלת. "שלט כניסה" עניתי. "חסר פה שלט כניסה".

"וזו היא בדיוק הבעיה" השבת לי בחיוך מהול בעצב. שתקת. המשכנו ללכת. עלינו בהמשך הרחוב וחברנו לרחוב הפלמ"ח, בדרכנו הביתה. "הבתים בעיר הזו הם אשליה אחת גדולה" פנית אלי לפתע.

"אלו רק בתים יפים, רק דלתות יפות, מעוטרות, צבעוניות, אבל אין אף אחד בתוך הבתים, אין אף אחד מאחורי הדלתות." סימנת לי להביט שוב על בית נוסף ברחוב, ישן, כמו בסרטים, יפה עד כאב, אבל ללא שלט המורה על דייריו.

"הנה עוד אחד."  בלילה, עדיין מהורהרת, ביקשת ממני להתיישב לידך, ועוד ביקשת שאעשה שני דברים. האחד, 'נעימים' בגב, והשני, אתאר לך את הבית שלנו. שניהם, אמרת, עושים לך טוב. יקירתי הנך יודעת כי אני מתקשה לבצע שתי פעולות גם יחד, אך בכל זאת אספר לך: 

" הבית שלנו יהיה בית קטן עם הרבה אדמה סביבו, בו נגדל את ילדנו ובשטחו גם נקבר. הנכנס אליו יצעד לו בין שיחי תבלין ריחניים ובינות לעצי האלון, החרוב, האשחר והעדעד. שיחי קיסוס, בעלי העלים בצורת הלב יטפסו להם משום מקום לעבר שום מקום אחר. שיחי היסמין הערבי בבוקר, ויערת הדבש בלילה יתנו את ריחם, כול אחד בתורו. ובאביב, בין סלעי הגיר המפוזרים סביב הבית, יצוצו להם צבעונים, כלניות, נוריות ופרגים...."

לקחתי אתנחתא קלה, אבל משכת בידי שאמשיך.  " פיתול חד יוביל את ההולכים היישר לבית. דלת קשתית ורחבה שצבעה כחול או טורקיז תקבל את פניהם, ועליה תלוי שלט קטן מעץ, עליו חרוט - 'ברוך אתה בבואך', ובצידה השני של הדלת, שלט נוסף 'ברוך אתה בצאתך'. הבית שלנו, יקירתי, הוא יצור חי ונושם ואת כול הנכנס אליו יעטוף מיד בשמיכה של חום ואהבה. הקירות, התמונות, הרהיטים, הרצפות, כל אלו לא ישאירו מקום לטעויות. הבית אוהב את הבאים אליו...."

בדקתי אם את ערה, לא הנדת עפעף. תהיתי לעצמי אם באמת הקשבת או שזהו רק סיפור לפני השינה בשבילך. לפתע פתחת חצי עין וחייכת אלי. קוראת אותי במבטך.

"הקטע עם השלט כניסה היה הכי טוב..." נשקת לי והחלת לפרום את בגדי בחושניות.

"עכשיו תפסיק לדבר, אתה באמת לא יכול לעשות שתי פעולות יחד."  למחרת פרצה המלחמה, והודיעו לך מהפיקוד שרשימות הפצועים מתארכות. ביקשו עזרה.

" עד כשאחזור, תמצא לנו בית?" שאלת בוכייה, רגע לפני שעלית להסעה שהמתינה בחוץ.

"כן" עניתי.

"תבטיח..."

"מבטיח" והבטתי בך מתרחקת.

כמה ימים לאחר מכן סיפרת לי בטלפון 'שהתבחלת', כלומר היו לך בחילות, והוספת שנראה לך כי הדבר קרה בשל הרשימות של הפצועים וההרוגים שערכת. ידעתי שהתעברת, אך את לא היית פנויה להקשיב לי, והמשכת וסיפרת שהצטרכת לכתוב דו"ח נפגעים ארוך מהרגיל. "בבקשה ממך" ביקשתי,

"תכתבי שם באותיות קידוש לבנה, בסוף, איפה שחותמים, שזוהי מלחמתך האחרונה. תרשמי שאת מתפנה מעכשיו ליצירה של חיים חדשים, ולא לניחום אבלים, ולא למנות גדושות של עצב, זה לא בריא לעוברנו".

שתקת.

"ומה היו מעשיך לאחר שהתעברתי ?" שאלת בהתרסה. תשובתי לך תיראה סתמית במקצת.

"עמדתי במרפסת והבטתי בעץ האגסים שבחצר,נפל ממנו אגס שמן ועסיסי במיוחד." הם בשלים האגסים ואין יד שקוטפת אותם, אז בפשטות שאינני יודע את מקורה מתמסרים הם לכוח הכבידה ונופלים ארצה, בחזרה לאדמה, נרקבים לאיטם. הקשר בין השניים לא ברור לך רעייתי ? מהו דבר זה, אם לא דוגמא חיה לדרכו של עולם, אגס נופל, עובר נוצר.

הוא שם, אני חש בו, וזו יקירתי, חווית האבהות הראשונה שלי." אני יודע שבעיתות מלחמה שכאלה נוהגים להתכנס פנימה, יורדים למקלטים או נכנסים לחדרי הביטחון, מתחפרים ומצטופפים. כולם יחד. מעין רקמה אנושית אחת שלא מבחינה בין האדם הנסמך על דלת הכניסה, לבין זה הדחוק בפינת החדר. שרשרת אנושית של ידיים, רגליים ופחדים. בעיקר פחדים. אני יודע את כול זה, אבל הבטחתי לך, אמרתי לעצמי,

ויצאתי החוצה. נכנסתי לרכב. הכביש היה ריק ממכוניות. התנעתי ונסעתי. פתחתי את החלונות והתמכרתי למשבי הרוח. מידי פעם שמעתי קול קורא מאחד הבתים:

"משוגע, תחזור הביתה !" אבל המשכתי לנסוע, יצאתי מחוץ לעיר, יחד עם המחשבות. אני בן של מהגרים שנושא עימו את צער העזיבה ואת כאב הניתוק. אני בן של מהגרים שעזבו עד כה שתי מדינות וחמישה עשר בתים. ובית, מהו בכלל בית ?

מילה כל כך קצרה, שלוש אותיות, שלוש סימני ניקוד- דגש ופתח בבית, חיריק ביוד- ושתי הברות קצרות.  משך הזמן שלוקח להגות אותה הוא פחות משנייה, כמו גם משך הזמן שלוקח לשכוח אותה. אבל, גם הבתים, כמונו בני האדם, אינם אוהבים להישאר לבדם ובכול מקום שאליו הגעתי קיבלו אותי בדלתות פתוחות, התמרקו לכבודי, מתחו פנים והאירו חללים. אולי קיוו בסתר ליבם שבהם אבחר.

"מה אתה בדיוק מחפש?" שאל אותי בעל בית אחד, מיואש ממדידות ומבדיקות, מופתע מעצם בואי בעיתות שכאלה.

לא עניתי. בדרך, בנסיעה לבית הבא, עניתי לעצמי. גג לראשו, רצפה לרגליו וקירות סביב גופו, זה מה שבסך הכול אדם מחפש בביתו, ושכול עיסת הבטון והברזל הזו תהיה מקובעת לאדמה טוב טוב. ושתעמוד איתנה בכל הרעידות המזדמנות של החיים.

 לאחר כחודש ימים נכנסה לתוקף הפסקת אש,  הודעת לי שאת בדרך חזרה, וכבר יצאת לדרכך. נסעת לשם, יקירתי, נושאת ברחמך הבטחה לא ברורה, וכשנדמו התותחים וכוסו הקברים חזרת ובתוכך תקווה חדשה. אני מחכה לך, שטפתי את הרצפות והכנתי תבשילים במיוחד לכבודך ולכבודו.

אני מביט בשעון וסופר את הדקות מאז השיחה האחרונה שלנו. אני יודע שאת נוסעת עכשיו בכביש הבקעה החשוך. הנופים, שכל כך מוכרים לך, מוארים באורה החיוור של הלבנה. המילואימניק שלצידך שומר עלייך. הוא שרד את המלחמה, הוא לא ייתן שיפגעו בך. תישני לך יקירתי, עיניך ודאי טרוטות מעייפות מצטברת, ונפשך עייפה מפצועי מלחמה. עוד כשעה קלה את בביתנו ולכשתגיעי, ניפרד לשלום מהמילואימניק, שחוזר אל אשתו ושלושת בנותיו, לא לפני שנוודא שהוא ערני, מחכים לו בבית.

הרשי לי לסחוב את התיק הכבד, ובהיכנסנו לביתנו, הביטי בעץ האגסים, מחר אראה לך את האגסים החדשים שהצטרפו לחבריהם על האדמה.  הרשי לי לפשוט לך את המדים, והניחי אותם מקופלים עמוק בארון. אישה נשואה ומעוברת לא יוצאת יותר למילואים, ובטח לא למלחמות. בגילך הצעיר הספקת, לצערי, לעבור כבר שלוש מלחמות ואינתיפאדה ארוכה ומתמשכת. עכשיו זה נגמר.

ובשכבך לישון יקירתי, הרשי לי לנשק את בטנך, את השאלות תשמרי למחר. ואם אחד מהפרצופים והשמות של אלו שפגשת בבתי החולים יצוץ לך בחלומך, תאמרי לו שסיימת את תפקידך, תאמרי לו שנגמרו המלחמות שלך, תאמרי לו שאת נושאת עובר בבטנך.

ואם הוא לא ילך, חבקיני חזק, הוא יבין, הוא ילך.

 הערה: סיפור זה נשלח אלינו על ידי מספר הסיפורים והרושם המסור אושר נחמני. הסיפור שובץ באתר ב - כח' שבט, תשס"ח. 4.2.08.

אל סיפור נוסף של המספר אושר נחמני.
 


 
© כל הזכויות שמורות



הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|