סיפורים קצרים מהקובץ 2021

נכתב על ידי: יוסף עוזר

 בכמה סיפורים כתב לי ידיד, מאיר קהלני: קסם ואור. אבל תשנה מעט את הסוף. תן תקוה לדברים טובים בנתיבי החיים. השבתי: אינני מספר בקובץ הזה תוך פנייה לאיזה סוג של קורא. אני מספר את האמיתות שהן ממה שפגשתי בחיי. בלי זיוף, ככל שניתן, שהרי כל אמת היא במידה כזו או אחרת מזוייפת. למה? גם בגלל השפה בה היא מדווחת. והשפה הכתובה היא זיפנית מדופלמת ביותר. [ולא עוזר גם כשהיא תורה שבכתב- שעברה חתימה של דורות]. ונוגע ללב הצורך שלנו "לשנות את הסוף".

                     אֵמוּן
   פרפר קטן לבן בלילה, כשקרא ספר, נטפל אליו, לבן ויפה. בא ורפרף לו על הזרוע, אחר כך על הפנים. לא כל דגדוג מיטיב עם המדוגדג. כעת הוא נוחת בכל חוסר משקלו על הלחי ועומד. הניח בשמאלו את הספר, ופיסק את אצבעות הימנית כדי לתפוס אותו, והצליח. הצמיד את האצבעות. כעת יוכל למחוץ אותו בקלות. למלאכים אין עדינות לבנה כזו. אז בכנפיים  הקטנות האלה אתה מטייל בעולם? שיחרר מעט את הלחץ על הגוף הזעיר, וקם מהכסא. השחרור המועט יאפשר לך לזוז ולנשום. אבל אל תנסה להיחלץ. תנועות גופך המארך, עדינות ביותר, של כיווץ והרפייה, אתה כן מנסה לברוח! אתה נוגח בעוצמה בין כריות אצבעותי הסוגרות עליך! הגוף הפרפרי שלך נלחץ להיחלץ מבין כריות האצבעות שלי! תרגע! לפתע חש את הדופק שלו עצמו שבא מקצב הלב שלו, שדופק כך שנים על שנים בלי תשומת לב. כי תנועת הפרפר המתכווץ ומרפה, נגע בדופק של נימי כריות האצבעות בשיתוף פעולה, יחד כמנשימים זה את זה. אז יהרוג אותו? מאבקו נחוש לחמוק מהלפיתה. כמה אפשר להרפות שלא ימלט הפצפון ויטריד שוב? הוא קם מהכסא והקפיד להמשיך ברפיון שמעניק חיים בין אצבעותיו. באצבעות האלה הוא מצייר וכותב, כעת הוא רוצה לכתוב את האוטוביוגרפיה שאינו יודע מאין היא צריכה להתחיל והיכן להקיץ את קיצה. הוא גרר ברגליו את הכסא לאחור והזדקף. במקלדת הביטו בו כל האותיות בציפייה לצירופים חדשים, לבריאה חדשה. אין אלוהים מבלעדי אלוהים והאותיות הן שליחיו. מביטות כמו מהחושן. הוא פסע לכיוון הדלת, פתח אותה ביד הפנויה ובידו הימנית עשה תנועה עזה של זריקה החוצה. לך לאלוהים! הפרפר נשא כנפיים, עשה סיבוב מהיר ונכנס חזרה לשבת על כתפו. ריבונו של פרפר! מרגע זה יש לפצפון המושלך אמון באדם המשליך. אולי כך תסתיים האוטוביוגרפיה. אין מאושר ממנו. הוא רואה את הסוף.  הביט במראה וראה את עצמי.

                             שירת הבולבול תלמוד תורה
במשרד המזכיר האשכנזי והמנהל שמשפחתו כץ אבל אימו בוכרית. נמוך באופן מיוחד, הוא אימץ לו קול בס שעשוי להגביה אותו אם שומעים אותו מאחורי דלת, למשל. ויש לו תמיד אקדח מאחורי הגב. מינו אותו להיות מנהל לאחר שכבר היתה בכיסו תעודת שוחט כהלכה. לפני כן היה אב בית. הוא עזב את השחיטה והפך למנהל מוסד חינוכי. כשנכנסתי למשרד לצלם במכונת הצילום, הם הקשיבו לקול שירת ציפור שעמדה על אדן החלון ועשו לי: שששש!

הצטרפתי להקשבה. לחשתי: זאת בולבול. המזכיר חייך חיוך רחב גם בעיניו הכחולות. אבל כץ הביט בי בנזיפה: אתה מנהל חינוכי ואתה אומר את המילה הזאתי?! אתה בתלמוד תורה!

זה שמה של הציפור, מה הבעיה? השם בא מהשפה הערבית, כמו מבוע, ובפרסית המובן הוא זמיר. קול הבס חזר ואיים: א אומרים את המילה הזו ואתה יודע מה זה! התערב המזכיר: תחפש באיזה מילון, אם זה השם, אז זה השם. המזכיר גבוה באופן ניכר מהמנהל נמוך הקומה, וקולו רחוק מקול הבס. המנהל נזף במזכיר: כשהיינו קטנים כולנו קראנו במילה הזאתי, אתה יודע למה!  

ואז המזכיר אמר לו: אז זה בראש שלך מה שאתה מתכוון. אם המילון יגיד שכך השם שלה, אז הוא צודק, ותנקה את הראש. הבולבול המשיך לשיר. אני כבר הפסקתי, בימים ההם. גם הבולבול עצמו מן הסתם מצא לו מקום אחר.

כעת אינני מאוים ואני יכול לזהות בני זוג בולבולים, שהרי הם מאוחדים לכל חייהם. הם מתחככים ומסרקים זה לזה את הנוצות. אשכנזים וספרדים ימרטו זה לזה את הנוצה האחרונה.

בעת סכנה נוהג הבולבול להציג את עצמו כציפור פצועה. אולי זה מה שעשיתי, לפני שנמלטתי על נפשי ופשטתי את הבגד השחור וחזרתי לקן מסיפורי הראשון אותו כתבתי בכתה ד', שם בעמק יזרעאל.

                   האדמה והחציצה

האדמה בראה אותי בעמק יזרעאל שם שרתי: אֲדָמָה-אַדְמָתִי, רַחוּמָה עַד-מוֹתִי, רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ, רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ. אלכסנדר פן, לא? ואצל משה- האדמה: "שַׁל -נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא"."שַׁל" כדי שלא תהיה חציצה – "שַׁל" גם קרוב לשיליה. למדתי זאת בחשאי ממה שאמר עלי לחנה המבקשת הריון- "שֵׁלָתֵךְ": "וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ"- שתהיה לך שיליה והריון. העמק לימד אותי כמו החוחיות, לשיר תוך כדי תעופה– "שַׁל נְעָלֶיךָ" – כדי שתהרה את עצמך מחדש.

אין כמו מגע רגליים בעפר וכאשר הבוץ בשדה בין אצבעות הרגליים. הסוד האמיתי שאלוהים רצה להעניק למשה בבקשה להיות חלוץ: אל תעשה חציצה בינך לבין האדמה. אין הפסוק אומר שאחר ההשלה "וינעל משה את מנעליו". הנעליים נותרו שם לזכרון: עתיד ערמות הנעליים אינו ברור. האם יחלצו היהודים בזמן את מנעליהם? הֱיֵה חלוץ. לכן חלוצים היו מקימי ומחיי הארץ. ואז האדמה שרה את שיר התחייה על פי הסוד הזה במילותיו של המשורר ש. שלום, נצר לחסידים, בשיר שחוזרת בו המילה אדמה שמונה פעמים ["שמונה הוא מעל הטבע"]: אדמה! אדמה! אדמה! אדמה! אדמה! אדמה! אדמה! אדמה!
אני הכרתי מילדות, שהאדמה היא השמים של הגוף. בירושלים אני הולך יחף על אספלט מדרכות שחור. ההפרדה של האספלט והזפת בעיר הקודש אינה מקרית. כאן מצווה לנעול נעליים... והכל נעולים.

והישראליות העברית מצווה יחפים: בין ברושים יורד הערב,/ הסתכלי, הצל קרב אלינו,/ יחפים נלך בשדות השלף/ כי היום, יפתי, עובר.

אני כותב שירים יחפים. המנהיג חייב להתייחף - לחלוץ – ולהיחלץ. ואז המושג עֻבָּר יחזור בפי משה עצמו: וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי.." ואז אלוהים מתעבר- נפעל, נעשה עֻבָּר בתוך משה. בתוך כל החולץ והשַׁל.
הגנים האבודים   כמו שמאתרים את חיטת הבר - ושמים את הגנים שלה בחיטה החולנית שאנו אוכלים, ומחזירים לה את מה שאבד לחיטה ה"תרבותית" כך יאתרו בבבונים שבג'ונגלים נידחים, את הגנים שאבדו לנו, ה"אדם התרבותי", ויחזירו אותם בהזרקה לכל המין הנקרא "נשים" והמין הנקרא "גברים" - וכמו שהחיטה מתחילה להצמיח גזע בריא שיוצר לחם, יצמיחו הרחמים תינוקות שיוצרים שלווה על ענפי העצים, כושר טיפוס וזינוק מענף ההיסטוריה הזו לענף ההיסטוריה שתצמח, והאדם ישכח שהיה פעם בהמה, רמאי, שונא, גנב, מניאק, ולא עזרו לו בטהובנים, ולא משה רבנויים, ולא לאונרדו דה וינצ'ים, ולא היטלרים, ולא טבלאות מחזוריות, ולא E עם ה= ל MC בריבוע, ולא משפט פיתגורס, ולא טלסקופ האבל, ולא בן גוריון. ברוך אתה אדוני משנה הבריות.

ואז מה יקרה? יא ראבאק!!! כך יקרה- כמו שהחיטה המהונדסת עושה לחם בלי המחלות שלה- יעשה שינוי הבריות פלאים. הוא יפסיק לרמות, ליצור צבאות ומדינות, יפסיק להגדיר את עצמו כנעלה על האחר, לא ישתחווה לאל נכר, מהעצים יביט בזריחות ובשקיעות ויהנה מהציור האוטומטי - בלי להתיימר לחקות אותו כחיקוי האווילי על תקרת הססטינית בותיקן, בלי להמציא טנקים כמו שעשה דה וינצ'י, בלי הגיגי שוא ניטשאניים, בלי ג'ינג'יסחאנים גיבורי רוע כל האומות, בלי דין מוחמד דין החרב, בלי ציור, כי השמש מציירת והעץ, והפרפר מציירים והרוח מנגנת, והגלים, והעלים, וכל סלע כותב שירים בסלע, והוא, יביט וישתאה, יאכל וישתאה, יאזין וישתאה, יזדווג וישתאה ישתעל וישתאה, ישתתק וישתאה, ויחגוג את כל רגע חג, ללא הוספת דעת וללא מכאוב שפינוזי וללא שום נומינוזי. מי יתן - מעבר לטוב ולרוע, במהרה בימינו אמן.

השדכנית היפה תנסה את השדכנית האמריקאית. היא גרה באחת הסימטאות שליד כיכר השבת. בבית השלישי מימין, יורד קומה במדרגות, בעלה הפך את הבית לבית מדרש שנקרא "מדרש השלום". שניהם אמריקאים. בארצות הברית היה עובד דפוס. איש קצת מגושם אבל רגיש. היא עצמה משכילה מאוד. סיימה תואר שני בספרות בארצות הברית, היא גיורת וצדיקה, ממש צדקת. הוא לא אמר לי: והיא יפה כמו שרק יפה... כי לא יראי שמים מדברים על דברים שהלב מתפוצץ מהם והגדרתם "לא צנועים". רבן גמליאל, [כתוב בתלמוד] כשראה מישהי שמעפעפת את הלב, היה מברך עליה בשם ומלכות "ברוך שככה לו בעולמו" והעולם רעש בגלל זה. אנחנו לא מברכים. כי אנחנו ... אתה יודע.

הלכתי לשדכנית האמריקאית. במדרגות ובפתח הקרוב לכביש שיחקו בנים ובנות שלה, כולם עם עיניים ים, שיער משי ופיאות הבנים ארוכות בוהקות בזהב. לא הגזמתי – כאילו אספו ילדים לצילום בז'ורנל.  ירדתי במדרגות, נקשתי בדלת הפתוחה. החדר הצפוף בספרים וסטנדר, נראה כבית כנסת.  והיא הופיעה.  כמו הפֶיָה של פינוקיו. והיה צריך להוריד את העיניים מהסנוור.  כן, יש לה בשבילי מישהי אבל היא אמריקאית, היא אומנית. איפה למדת? היא תתאים לך. ואז דברה על עלי עשב של וולט וויטמן. והיא חסידת סאטמר. והיא ציטטה: I believe a leaf of grass is no less than the journey-work of the stars, אני מאמין שעלה עשב הוא לא פחות ממסע בין כוכבים--- והסבירה שלכל אחד יש מסע. המסע שלה הוא לעשות את רצון השם. היא באה ליהדות ולכוכבים תמיד צריך לשאוף להגיע. אתה שואף להגיע, יוסף? אתה יוסף, נכון? תמיד צריך להוסיף. אמרה וחייכה ונשקה את שפתי עצמה.

איפה מצויים הכוכבים. והמסע שלי שמחפש את אלוהים בחליפת בגיר. ואז היא אמרה: השם נותן לך שידוך יפה. היוצר מכיר את הַיֵּצֶר. כל אבן בבתים של ירושלים יש לה שידוך עם אבן שבאה ממקום אחר והם ביחד עושים בית... אני מקשיב ובולע את הלשון ואת העפעפיים... כל הציפורים מוצאים בן זיווג. בלשון הקויידש זיווג זה שידוך אבל גם חיבור של זרע וביצית... אני עזבתי ישוּ והשידוך שלי ברוך השם! הודו לשם! כי בלשון הקויידש יש יוצר, יש יֵצֶר ויש יְצוּר. אתה בטח יודע. וזה אמר גם - Walt Whitman שלנו- בקול מעיין צלול ניגנה את השורה: "יֵצֶר וְֵיֵצֶר וְֵיֵצֶר, תָּמִיד הַיֵּצֶר הַמַּפְרֶה שֶׁל הָעוֹלָם...", וצריך בדרך השם רק אמונה ותפילה, ואתה יש לך. תפגש איתה. השם שלה דבורה. אתה זוכר? "אל תפנה ליופי, תפנה למשפחה"... ככה אומרים בטו באב. תפגשו בטו באב. אפשר שראיתי הילה מקפת על מצחה הבהיר? אפשר. איך חוזרים עכשיו לישיבה? הפכתי לבובה מעץ. "צריך רק תפילה ואמונה" - - - מה היה שמה הקודם? נסיכת אלוהים ראיתי.

באחת הפעמים אמר לי בעלה שהיה מצייר בצבעי מים את המקומות הקדושים [10 על 30] ומוכר לתיירים: בוא בערב ותראה כומר בא ללמוד איתי תורה בסתר. בערב ההוא הגיע כומר במכונית שחורה מהודרת, עמד בפתח, הוריד את הצלב, נשק למזוזה, וישבנו ללמוד מסכת בבא מציעא פרק "אלו מציאות" שהתקשיתי בו מאוד בישיבת "אור שמח". והכומר הסביר. בפעם אחרת למדתי מהיפהפיה פרק אחר:   הגעתי כדי לדווח על פגישה. הבחורה חושבת שאתה מתאים לה. אבל היא רוצה לחזור להורים שלה בניו יורק - - - בחוץ נשמעה חריקה חזקה של מכונית. היפהפיה החווירה. לה היה ברור מה קרה- בנה יהושוע בן ה6 עשה שוב את הדבר- חוצה את הכביש הצר שבפתח הדירה בריצה, בנסיון לחצות לפני שהמכונית תדרוס אותו. המכונית המשיכה בנסיעה ויהושוע עמד בצד השני מאושר. אמא שלו, מה תעשה? בטח תפליק לו בכל הכח. לא, היא עומדת מלוא גובהה, מותניה הצרות יורדות והיא כורעת מולו, מתנשמת, רועדת, הושיטה את כף ידה דקת האצבעות, אחזה ביד בנה, והנה ואני שומע טקסט ספרותי:  יהושוע שלי, השם ברא את העולם כולו ואותך. גם אבנים חזקות נשברות. אבל אפשר לבנות בהן בתים, צמחים עושים פירות ומתים, אתה זוכר איך הוצאנו גרעינים מהלימון וגידלנו מהם עצים בעציצים? ואיך נפל העץ בחורף? אותנו השם עשה מבשר, השם נתן לנו אותך כדי שתגדל ותעשה דבר גדול בכל העולם. אבל אתה צריך לשמור עליך. אמא לא תמיד יכולה. אתה אוהב את השם? יהושוע הנהן. אז תחבק את אמא. תחבק את אמא. והיא הזדקפה ובאה לדבר על השידוך ועל וולט וויטמן. אני הייתי חנוק.

באחד הימים נקשתי בדלת. מה יהיה עם השידוך שלי? אבל הדלת שתמיד הייתה פתוחה, לא השיבה. והנה הגיע בעלה. פניו פני בית קברות פתוח. היא נעלמה... אמריקאי עשיר... והילדים? לקח גם את כל הילדים... לאן? ני לא יכול לדעת. הוא מיליארדר. לא השאירה מכתב, שום דבר. כלום. אין קצה חוט. משטרה? הוא צוחק. הוא יכול להיות בווילה באמצע איזה ג'ונגל ומטוסים יביאו לו כל דבר. מידי פעם ראיתי אותו ברחוב בן יהודה עם כוס בירה. מידי פעם מקבץ נדבות.

למה הם עשו וואוו?

יום ירושלים מתקרב. בתלמוד תורה לא אומרים מילה על הביטוי הציוני "יום ירושלים". אולי ילמדו את שירו של רבי יהודה הלוי: "יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב"?  לא. אבל נראה שלא יכעסו אם נזכיר את טעמם המדהים של חז"ל באסתטיקה: למה דחו את הצעת הורדוס לצפות את מקדשו בזהב ואיך ולמה גרמו שהמקדש יהיה דומה דוקא לים? למה רצו שהמקדש לא ייראה מאובן אלא כמו גלי הים- בתנועה. ורק לא בזהב, כדברי בבא בן בוטא להורדוס שהאסתטיקה הייתה זרה לו למדי...אם אלמד זאת לילדים, אעקוף בעורמה ראויה את העקשות החרדית להקפיא את העבר בחינוך הילדים שבאוטובוס עם מזגן וליווי עם מקלעים נוסעים לטיול בכותל.

ואפשר עוד דבר- שאעשה משהו שיגרה אותם מבחינה חזותית. שיחייב אותם להתרגש. כשהגעתי לבית עברתי למרכז המסחרי ואספתי כמה אריזות קרטון גדולות. קניתי "נרות דבק חם". מהערב עד 5 בבוקר בניתי מהקרטונים מוטיבים של "ירושלים". גזרתי קימורים, צריחים, קשתות, חומות, כיפות, הדבקתי בכמה מפלסים, בצורת האות "ר". בבוקר, כשאגיע ראשון לתלמוד התורה אצמיד את "ירושלים" לקיר והנכנסים יראו מיד. במקום רבי יהודה הלוי. במקום נעמי שמר. במקום מנחם דוליצקי:  צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי/ לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה. במקום אביגדור המאירי: מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים/ שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם...

הדבקתי עוד ועוד, מטר על מטר ובגובה כשישים סנטימטרים. ואם האומן מפיק עונג מהמראה, כנראה שהעונג יעבור לזולת. היה אפשר להביט ולראות רחובות וקירות, מדרגות, כניסות, קרטון חלק וקרטון מקולף בחציו העניקו לעין צורות שונות. קרטון חשוף, עם כל הכתובים שעליו, והאותיות בצבעים שונים. כשראיתי שהעיניים שלי משוטטות לשְׁבֹּעַ את המראה הבנתי שהגעתי למטרה. נסעתי לתלמוד התורה.

הצמדתי את המייצג בקצה המסדרון. בגובה מתחשב בגובה עיני הילדים. כך נכון. והם החלו להגיע מהבית. נכנס המלמד. ראה מיד ומפיו יצא: וואוו! נכנסו ילדים ואמרו: יה! איזה יופי! נכנס המנהל ואמר: וואוו! חבל שלא צבעת את זה בזהב! חייב מנהל להיות נבון מכל סביבותיו. ובכל זאת- שאלתי בחיוך: למה אתה חושב שאמרת וואוו, הרי זה באמת קרטון ובלי זהב? השיב: אם היה בזהב היה יותר יפה! אמרתי: לא אזכיר לך מה הציעה בת שר רומאי לאחד הרבנים שהיה מכוער וחכם מאוד, לא רק בתורה. היא אמרה לו: חבל שאתה מכוער, כלי מכוער מחזיק חוכמה זה לא יפה. ואמר לה: את היין, אביך השליט, שם בכלי חימר או בזהב? אמרה לו בחימר! אמר לה: לשליט ראוי לשים בזהב. ועשתה כן והחמיץ היין. אמר: אז מה זה קשור? אמרתי: העין שלך זיהתה מיד שמדובר בקרטון פשוט, והנפש זיהתה את הפער בין החומר הפשוט לבין הצורה. לכן אמרו כולם כמוך: וואוו. אם זה היה מזהב- לא היית אומר וואוו! שמעתי בתוכי את ירושלים שרה מתוך הקרטונים   את שירי ירושלים. תלמוד התורה בשכונת רמות, על הגבעות שהייתי מביט בהם לפני מלחמת ששת הימים ושומע בלילות את הכלבים נובחים מגבול ירדן. מה לתלמוד התורה ולירושלים? מה לי ולשירת הקרטונים? מה עושה המגבעת הליטאית לראשי? מתי אבקש סליחה מרבי יהודה הלוי, מנעמי שמר, באביגדור המאירי, ממאיר אריאל... בשנת 2013, עם צאת ספרי: "עמק יזרעאל ירושלים" ראתה האוניברסיטה העברית משום מה, להעניק לי את הפרס על שם מנחם דוליצקי, הוא המשורר שכתב את אחד מהשירים המרגשים שלא יכירום ילדי תלמוד תורה לעולם. גם ילדי ישראל מנועים מלשיר: צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי/ לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה./ תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,/ עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.// לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!/ אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי./ עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה - אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי/ וְצִיּוּן, אַתְּ - צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

מי לא יעשה וואוו? וואוו! קרטון צריך בשביל זה?! קילו זהב?! צריך רק לב. לא ימני. לא שמאלני. לא חילוני. וודאי לא חרדי. רק לב.
 

 
שדה חיטה בגבעת עוז. צילום: יהודה עצבה
© כל הזכויות שמורות
30.5.21. יט' סיון, תשפ"א


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן: