פינוי ילדי אשדות יעקב במלחמת השחרור

 
סביב הקיבוץ סערה המלחמה. בחצרו נפלו פגזים. מטוסים הפציצו את כל האזור. משאיות התגנבו ועמסו במהירות את הילדים שעד גיל 12. שמועת הפינוי פשטה מפה לאוזן וחלק מההורים עזבו הכל ובאו. "אתם לא תקחו ממני את הבן שלי!!" פרצה אחת מהאמהות בצעקות קורעות לב. האחרות נקלעו בין הדחף להסחף בסערת רגשות לבין השליטה העצמית, אשר מצאה לה מוצא בהרגעת החברה הנסערת.

חלק מהילדים כבר ישבו על רצפת המשאית ואחרים חיכו לתורם לידה. באותו רגע, עברו ברעש נורא שלושה מטוסים מנמיכי טוס. פלצות אחזה באנשים.
"להחזיר את כולם לתעלות! אם ראו אותנו, ישובו להפציץ!"
"מה אתם עושים!?" צעק אב, חוור כסיד, "מה אתם עושים!? איך אני יכול...? מה עם הילדים הגדולים? מדוע לא לוקחים גם את הגדולים?!" המשיך וזעק בקול שהלך וגבר. החל מתרוצץ אנה ואנה ללא מטרה, עד שאשתו נטלתהו משם בבכי נורא.
הילדים הועברו במהירות מיד ליד והתכרבלו זה בזה בתעלות הסמוכות. לאחר דקות ארוכות, כאשר נראה היה שהטייסים העיראקים לא הבחינו בתכונה, או שתחמושתם אזלה, הועמסו שוב על המשאית. הילדים השתאו נוכח ההתרגשות. פשר המהומה לא היה מובן להם. הרי הכל מערבולת של משחק גדול, הגדול ביותר שהשתתפו בו אי פעם, ואשר כלל הפעם גם את המבוגרים. חבטות פצצות ופגזים, אשר עד עתה לא חזו בפגיעתם בסביבתם הקרובה, תרמו נופך דרמטי להצגת הענק.

המשאית יצאה את גדר הקיבוץ משער צדדי. "הי! הוא נוסע על מגרש הכדורגל! זה אסור!" קראו הילדים במחאה. המטפלות והבחור שנסעו אתם, התבוננו זה בזה ושתקו. כאשר רחקו ממסתור העצים והבתים, נפתח שדה הראייה. עמק הירדן - מצמח ועד גשר, ועד נהריים, היה עשן כולו. האוויר היה סמיך ודהוי. אור השמש עומעם על ידי העשן.
מדי פעם, גברו נפצי פגזים ומשקי יריות נשק קל, על רעש המשאית.
מלווה חמוש באקדח, ישב ליד הנהג והנחהו לנסוע בדרכי עפר, בתוך מטעים ופרדסים. "סע לאט - שלא נעלה אבק, למנוע גילוי."
כשעברו במנחמיה, צפו בהם תושביה מעל לגדרות האבן שלהם. בשדות נראו הצפות מצינורות מים שנבקעו מפגיעת פצצות. משם, המשיכו לקבוצת כנרת. מצפון הלך וקרב רעש נפצי יריות. פה ושם נראו פטריות אבק קטנות, מלוות בזמזום אופייני של נתזי קליעים.

"מהר אל תוך מטע הזיתים!" הורה המלווה לנהג. "לקפוץ מהר מהאוטו ולשכב על האדמה ולא לזוז!!" פקד על הילדים.
 "חזור מיד לכאן! שכב על האדמה!" צעקה מטפלת על ילד, שקם לחזור למשאית.
"לא רוצה. נמאס לי כבר. אני רוצה הביתה!" צעק. בטרם הספיק להתרחק, הסתער עליו המלווה והכריעו על מקומו. הילד פרץ בבכי.
"אתם תעשו עכשיו מה שאומרים לכם!" גער בו. "כולנו יכולים להיפגע כאן. אף אחד לא יזוז! כולם ישכבו וזהו!"
"אבל אני צריך פיפי," בכה הילד.
"אז תעשה פיפי הצידה בשכיבה." .

לאט לאט הוסטו היריות הלאה משם. לא פסקו, אך קולות הנפץ הועמו. טיפסו במהירות על ארגז המשאית, תוך מריבות על מקום שנתפש על ידי אחר ודחיקות ישבנים זה בזה.
נכנסו ל"קבוצת כנרת" והצטרפו להתגודדות גדולה מאד של מפונים, מכל עמק הירדן. המשאיות הובלו למקומות מסתור, בנוף העצים הגבוהים. המפונים פוזרו והושבו, בכל מקום שסיפק מחסה כלשהו.
"שמעתי שחלק מנוסעי המשאית שיצאה לפנינו נפצעו." אמר אחד המלווים.
"באמת? ויודעים פרטים?"

"לא. המצב לא ידוע. רק יודעים שנפגעה ונעצרה. הם המשיכו ברגל לעבר יבנאל. כל משאית היוצאת מכאן, ללא הבדל מאיזה משק, תאסוף מספר ילדים בדרך... מחכים כאן עד רדת החשכה ונצא בשיירה ללא אורות... את יודעת שלא היו יותר משאיות? הילדים היותר גדולים והנשים הבלתי לוחמות, מפונים ברגל. הם עולים דרך מנחמיה ליבנאל."
לקראת הבוקר הגיעו ליעדם. ילדי בית הספר השתכנו ביגור והקטנים יותר בבית הספר גאולה בחיפה. כעבור חצי שנה שבו כולם הביתה.
 
הסיפור נשלח על ידי הרושם והמתעד המסור, מיכה תמיר.

כל הזכויות שמורות על כל המשתמע מכך.

 
במלחמת השחרור
© כל הזכויות שמורות



הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן: