סיפורים נוספים:
 

הוא יחיה אלפיים שנה.

יודל היה שכן שלנו בשכונת בתי ויטנברג. הוא גר מתחת לבית שלנו, ואבי אמר לאמי: "אֶר וֶעט לֶעבֶּן צווי טוֹיזֶנט יאר" [הוא יחיה אלפיים שנה]. אני לא ידעתי על מי דיבר, ובסוף הבנתי שזה על יודל שגר למטה. אמרתי: איך אבא שלי יודע שהוא יחיה אלפיים שנה? כשהייתי מסתכל למטה, הייתי רואה את אשתו של יודל עם פיילה, מתחת לפיילה פרימוס, והיא עושה כביסה. יודל יושב בנוחיות שהייתה בחוץ, הדלת פתוחה, הוא מחזיק עיתון ואומר לה: פראדל, דוּ וילסט הֶערן די מעשה מיט דֶעם פרופסור [את רוצה לשמוע את הסיפור עם הפרופסור]? היא אומרת לו: יָא.

והוא מתחיל לספר, ואני לא זוכר בדיוק את הסיפור, וכעבור כמה רגעים היא פורצת בצחוק והוא פורץ בצחוק. הם צוחקים למטה, ואנחנו למעלה צוחקים גם כן. אבל עדיין לא הבנתי איך הוא יחיה אלפיים שנה.

כעבור זמן מה אבא אומר לי: תרד ליודל למטה, הוא ילמד אותך אנגלית. אני יורד למטה. יש שם שלוש מדרגות בקומה מתחת לבית. ואני נכנס. הוא מושיב אותי ליד שולחן עגול קטן. על השולחן כלים מארוחת צהריים. פתילייה קטנה עם פתילה אחת דולקת, על זה קומקום ועליו למעלה הסֶנס [קומקום עם תמצית של תה], והוא אוכל לבנייה כזאת גדולה, והוא אומר לי: טֵיבּל [שולחן], וינדו [חלון]. הוא מקריא לי מילים באנגלית והוא גומר לאכול את הלבנייה שלו, לוקח קומקום של מים, שופך מים וקצת תה, ואני רואה בינתיים שהתה נהיה לבן. הוא אומר לי: האנגלים שותים תה לבן, ואני לא יודע איך לצאת מזה, בדיוק אני שומע רעש של זכוכית נשברת. מה אני רואה? הבן שלו דובלה בן החמש לקח את הקפקף של אימא שלו. היה שם ארון עם שלוש דלתות, באמצע מראה מעוינת, והוא נתן מכה עם הקפקף לתוך הראי, שבר את כל הראי, ואבא אומר לו מהמקום שהוא מלמד אותי: דובלה, מִע טָאר נישט..... דובלה [אסור להרביץ עם כפכף על מראה]. עדיין לא הבנתי למה הוא יחיה אלפיים שנה.

בחורף, בחודש טבת, בשבת אחר הצהריים ירד גשם משהו, משהו. ברקים ורעמים. אנחנו ישנים. כל הילדים מסביב וההורים ישנים במיטות, כולם למעלה. שבת בשעה שלוש בערך, אבא קורא את העיתון דער אמריקנר ואימא מספרת לנו סיפורים.

פתאום אבא משתיק אותנו: שש...שש... אנחנו משתתקים, ואז שומעים דפיקה בדלת ואבא קורא: אריין [תיכנס], ויודל נכנס, ואבא מזמין אותו לשבת. הוא אומר: "גוט שאבעס, גוט שאבעס", ככה בעדינות, יושב וככה מדסקס עם אבא שלי רבע שעה על פרשת השבוע. אחרי זה שואל: ואס איז דה קעפל פון אמריקנר [מה הכותרת של האמריקנר]? ושוב מדברים. אחרי זה אבא אומר לו: יודל, ייסט טרינקען אַ גלאז תה [תשתה כוס תה]? אומר: יָא [כן]. אחרי ששתה את הכוס תה ישב איזה חצי שעה אצלנו, אז אבא שלי שאל אותו: באמת, מה מעשיך, גשמים בחוץ וזה. אומר יודל: תעשה לי טובה, אם אתה יכול להשאיל לי דלי. שואל אבא: בשביל מה לך דלי בשבת אחר הצהריים? אומר יודל: מטפטף לי מהחלון. אז אבא שלי קורא לי ואומר: לך תביא לו את הדלי. יודל לוקח את הדלי ויורד למטה. אבל אבי לא היה שקט.

כשיצאה השבת אבא יורד לראות מה קרה ואני אחריו. נכנסים לדירה של יודל ומה אנחנו רואים? שבעים סנטימטר בית מים בתוך הבית, האישה עם הילדים על הארון, השולחן הפוך, הכול צף, המיטות צפות. ואבא שלי רואה שיודל במגפים עד הברך לוקח דלי של מים מהדירה והולך לשפוך את זה במֶנְהוֹל [תעלת הביוב] ובינתיים שניים או שלושה דליים נכנסים דרך החלון. אז אבא אומר לי: תעלה למעלה, תביא את המעדר. הוא חפר חפירה בכניסה של החלון, הטה את המים ונפסקה חדירת המים הביתה, וגם הזמין מכבי אש שיבואו וישאבו את המים.

עכשיו הבנתי למה הוא יחיה אלפיים שנה.

נכתב וסופר על ידי מספר הסיפורים יצחק אלפרט.

סיפור זה לקוח מתוך הספר: מאאתיים סיפורים ירושלמיים.


 
© כל הזכויות שמורות



הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|