סיפורים נוספים:
 

הסיפור על הניקוצ'ירה מירושלים: מאת יוסי וחצי אזולאי.

אישה אשת חיל מי ימצא, עכשיו מספרים על אלגרה ניקוצ'ירה ( פדנטית ומסודרת ) שהייתה גרה בירושלים צמוד לבית הכנסת ובית הכנסת צפה לכותל המערבי. אותה אלגרה הייתה אישה יראת שמים. ובשל העובדה שהייתה גרה קרוב לכותל המערבי היה לה דיבור קבוע עם הקדוש ברוך הוא. במזל טוב התחתנה עם אלברט ושנים על גבי שנים היא ואלברט ערירים, לא בן ולא בת. יום אחד לא יכלה יותר, הלכה לכותל המערבי בחצות לילה כשאיש לא היה שם. לקחה פתק וכתבה בו – אתה הקדוש ברוך הוא מכיר אותי, אני גרה פה ממול על יד בית הכנסת פה קרוב אליך. כמה פעמים אתה רוצה שאני אתפלל ואבקש ממך בן? מה יהיה הסוף? ובאמת נענתה תפילתה ולאחר שנה נולד לה בן.

 והילד עשתה לו ברית מילה כמו שצריך, עלה לתורה בבר המצווה וכשהיה בן שמונה עשרה  התגייס לצבא ולא עלינו שירת בתל אביב. כמנהג בחורים ובחורות הכיר בחורה ואמר לאימא - תשמעי אימא, זו הבחורה שהכרתי אני מתחתן איתה והולך לגור בתל אביב.

אלגרה בחיים, אבל בחיים לא יצאה מירושלים וחס ושלום לא רצתה לנסוע לתל אביב. אמרה לו – למה בתל אביב אדיו סנטו בעוונות, השתגעת! שמה שדים ורוחות ואנשים רעים. לא עזר לה שום דבר הבחור הלך אחרי האהבה והתחתן. עברה שנה נולד לו בן. הסבתא ראתה את הנכד שלה רק אחת לשנה בפסח. היא בחיים לא ירדה לתל אביב והשנים עברו והנכד כבר בן עשר. יום אחד הגעגועים תקפו אותה אמרה – אני הולכת לעשות מעשה שמעולם לא עשיתי.

הלכה לרב שאלה אם כדאי לה לרדת לתל אביב אמר לה הרב – אדיו סנטו, השתגעת לרדת לתל אביב שמה דברים רעים. אמרה לו – אני חייבת לנסוע לתל אביב לראות את הנכד.

קרא לה הרב ואמר לה  - אם את כל כך רוצה לרדת, אתן לך לפחות כמה קמיעות נגד לסטים, נגד רוח רעה, נגד עינה בישא.

ספרנו בהתחלה שהיא ניקוצ'ירה. חזרה הבייתה, מילאה סל מלא כל טוב שאישה ספניולית יודעת לעשות. מילאה, בורקס סטלג', וגבינות שעשתה לבד. גבינה צפתית של פעם, קשקוול אורגינלי אמיתי, חתיכת חלבה טובה. הכניסה את הכרית שרגילה לישון איתה לשקית ניילון גדולה, נשקה לאלברט בעלה ונפרדה ממנו לשלום וירדה לתל אביב. הגיעה לתל אביב ולפי הכתובת לקח אותה הטכסי מהתחנה המרכזית לבית של הבן שלה. כל הלילה המחשבות שלה לא נתנו לה לישון, לא האמינה שהיא בתל אביב. מוקדם בבוקר שתתה את הקפה וביקשה מהנכד שייקח אותה לטיול ויראה לה את תל אביב העיר הזאת שמעולם לא ראתה.  נזכור שהיא ניקוצ'ירה ויש לה דיבור עם אלוהים.

הלכו יד ביד כדרך סבתא ונכד. קנתה לו גלידה ובונבונים. אמרה לו – עכשיו סבתא שלך רוצה לראות איך נראה ים, אני רוצה לראות את החוף. באמת לקח אותה לים, לחוף. נגעה במים, השתגעה מרוב שמחה, היה שישו ושמחו. פתאום בא גל גדול גדול לקח את הילד ובלע אותו לתוך הים. היא נכנסה להלם ולא ידעה מה לעשות. הרימה ראש לשמים וצעקה - אידו סנטו, אלוהים, אתה מכיר אותי, למה אתה עושה לי את זה? זה הנכד שלי. והנה בא גל גדול עוד יותר והחזיר את הילד.

היא לקחה את הילד וחיבקה אותו ונישקה אותו ואחרי שראתה שהוא בריא והכל בסדר. בדקה כמו נוקצ'ירה טובה, חולצה בסדר, סנדלים בסדר פתאום היא רואה שחסר משהו פנתה לרבונו של עולם בכעס -  הי אתה החזרת לי אותו אבל מה קרה? חסר לו משהו חשוב, איפוא הכובע שלו? יאללה תחזיר אותו מהר.

 ניקוצ'ירה – פדנטית, אשת חיל.

סיפר יוסי וחצי (יוסי אזולאי) יליד תל אביב ממשפחה יהודית חברונית מגרוש ספרד הגיעו ישירות לחברון. הסיפור זה נרשם בשיחה טלפונית עם יוסי וחצי אזולאי ושובץ באתר בכא', שבט, תשס"ח. 28.1.08.  

 


 
© כל הזכויות שמורות



הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|