נינה. מאת: מדי בנדו.

נכתב על ידי: מדי בנדו

בשבילי היא הייתה ילדה רגילה, כמו כל הילדות שהכרתי. מבטה הכחול והעצוב בקע מתוך ארובות-עיניים מקווצות והביע ילדות וזקנה כאחד. שערה הבלונדיני המקורזל עיטר את פניה הלבנות, גופה הרזה היה מעט שפוף. אכן היא הייתה שונה , אבל אני אהבתי מאוד את נינה - בת-דודתי , אהבתי אותה בדיוק כפי שהיא הייתה. תמיד הסכימה לעשות את מה שביקשתי, לא התנגדה , לא התעקשה.
היא הייתה גדולה ממני בשנתיים וגבוהה ממני כמעט בראש. במשחק התופסת תמיד ניצחתי ובמחבואים - הייתה מכסה את פניה וחושבת שאף אחד אינו רואה אותה. "נה נורמלנה" היו מתלחשות הנשים – לא נורמלית.
אבל אני אהבתי לשחק איתה. לכל אחת מאתנו היה אלבום עם מדבקות , שהיו קונים לנו בחנויות למכשירי-כתיבה. היו שם תמונות של מלאכיות עם כנפיים ורודות, ישובות על ענן תכלת, נשענות על יד שמנמנה ומביטות לשמים. הפנים הלבנות ועיני התכלת שלהן הזכירו מאוד את פניה של נינה. היו לנו גם מדבקות של שירלי טמפל – ילדת פלא , שחקנית ורקדנית. נהגנו להחליף בינינו מדבקות וכמובן נינה תמיד הסכימה לתת , אפילו אם זו הייתה המדבקה היפה ביותר שלה.
כל-כך אהבתי אותה! באותו חורף חליתי בדלקת-ראות קשה עם סיבוכים, כנראה מצבי היה לא-טוב. אבי גייס את כל המשאבים שהיו לו ע"מ להביא בשבילי מחו"ל פרות-הדר. כל יום הייתי חייבת לשתות כוס מיץ מנדרינות – דבר נדיר ביותר בימים אלו של תחילת מלחמת העולם השניה. ילדי השכנים היו מחכים לקליפות ולו רק להריח, אבל סבתא מדי הייתה מכינה מהן ריבה ועוד מטעמים.
רופא הילדים, דוקטור רחמימוף, שהיה אז רופא מתחיל, היה בא לביתנו פעמיים בשבוע להזריק לי זריקה – כמובן זה היה מלווה בצריחות ובכי. ובביקורו האחרון, כשסוף-סוף סיימנו את הזריקות, פיזרה סבתי אחריו חופן מלח – מנהג של פרדה ו"שלא יחזור יותר".
באביב, כשמצבי השתפר, החליטו הורי לשלוח אותי להבראה בכפר. שם, באוויר הצח, האמינו, אחלים לגמרי. נסענו ארבעתנו – סבתא, אני, נינה והמשרתת.
 
נינה (חלק שני)

הגענו לכפר בשעות הצהרים. כמו כל הכפרים בבולגריה, היה מקום זה פינה קטנה ונידחת, חלקת אלוהים בפאתי גן-העדן. הבתים הלבנים, עשויים סיד ובוץ, רבצו כצבים ענקיים בין עצים עמוסי-פרי. השדות הזרועים, נראו כשטיחים צבעוניים, עשויים עבודת מחשבת. בתוך המים הצוננים של הנחלים המתפתלים, שטו להם בנחת, ברווזונים קטנים, נחפזים אחר אמם הברווזה. האוויר היה צח, נקי והריח משכר.
הנפלא מכל הייתה המוסיקה - לא מוסיקת טרנס או מנגינות הבוקעות מתוך רמקולים של מערכות סטראו משוכללות. אלה היו צלילי החלילים של רועי הצאן הצעירים, שירתן של הכפריות הכובסות את בגדיהן במי הנחל, רשרוש המים המתנפצים על חלוקי האבנים, וציוץ הציפורים הנפלא - כל אלה התמזגו בהרמוניה נהדרת. זאת הייתה יצירה מוסיקאלית, אשר גדולי המלחינים לא היו מסוגלים לכתוב. קבלת הפנים הייתה מלכותית. הכפריים, העריצו את אבא, שהיה עבורם יועץ, עו"ד, מנהל חשבונות, מגשר ופותר בעיות.

ערכו שולחנות מכוסים מפות לבנות, ארוגות בידי הנשים החרוצות. על השולחנות העמיסו מאכלים, מטעמים ופיתות שזה עתה נאפו ויצאו מתוך התנור הענק – כוך עצום בתוך הקיר, המשמש לאפייה וחימום. על יד נינה ישבה המשרתת ועל ידי סבתא, כדי שתוכל לשלוט על ההשתוללות שלי. השהייה בכפר השפיע לטובה והבראתי הייתה מהירה ומוצלחת. לא-כן נינה. היא נשארה שקטה וחיוורת ומבטה העצוב, שקע עמוק יותר. שני בניהם של המארחים, שהיו מעט גדולים מאתנו, היו המדריכים ומורי הדרך שלנו - שלי ושל נינה. הם הראו לנו את הלולים, הרפתות, הדירים האורוות והבאר ממנה שואבים מים. ראינו איך מפרזלים פרסות לרגלי הסוסים. קטפנו פטל עסיסי שגדל בשולי השביל וכשהחשיך, החלו מנצנצות מעלינו גחליליות. למדנו איך לתפוס אותן. היינו ממלאים קופסה עם גחליליות זוהרות, מנקבים חורים קטנים, והמראה היה מקסים, כעין פנס מנצנץ. לימדו אותנו איך להדביק גחלילית על המצח – פשוט מרטיבים את המקום ברוק ולוחצים על הגחלילית בעדינות וכך אנחנו הופכים לזרקור.

סבתי, שהייתה מאד מרוצה מכל הבילויים והטיולים שהבנים ערכו לנו, כיבדה אותם בדבר יקר – כל אחד קיבל כדור מהויטמינים שלי, שהיה כעין סוכריית שוקולד – דבר שלא ראו מימיהם. הם התלקקו, חייכו וציפו לעוד. אבל הויטמינים היקרים הובאו עבורי מחו"ל וסבתי שמרה אותם מכל משמר. למחרת בבקר בא הילד הגדול, מתייפח בבכי: "הסוכרייה נפלה לתוך הבאר, אפשר לקבל עוד אחת?" היינו לבד בחדר, אני לא רציתי לתת בלי רשותה של סבתא, אבל נינה, המלאכית הטובה, שלא יכלה לראות את הילד הבוכה, משכה את המזוודה מתחת למיטה והושיטה לו טבליית שוקולד. הילד חטף את השוקולד ונעלם. בערב, כשחזרנו לחדר, אחרי יום נוסף של חוויות, סבתא, שהקפידה מאד במתן הויטמינים שלי, לא מצאה את הקופסה. היא חיפשה בכל פינה, בכל מקום, אבל הקופסה לא נמצאה. סבתא לא תיארה לעצמה, שמישהו יגלה את מקום המחבוא. אבל אני ידעתי מה קרה. למחרת נפרדנו מהמארחים. את הילדים לא ראינו, הם נעלמו, כאילו האדמה בלעה אותם. חזרנו לסופיה, לחיק המשפחה, סבתא ואני לביתנו ונינה לביתה שהיה מרוחק כחצי שעה הליכה. לא ראיתי את נינה מספר ימים. התגעגעתי אליה מאד.

השהייה בכפר, הבילויים, החוויות והשינה יחד במיטה אחת, הידקו עוד יותר את הקשר המיוחד שהיה בינינו. היינו רגילות להתראות יום-יום והנה עברו כמה ימים מאז שחזרנו אך את נינה לא הביאו אלינו. ביקשתי, התחננתי לראותה, אך תמיד נמצאו תירוצים: " חולה, נסעו, קבלה מכה ברגל, חולה....." יום אחד, אחרי בכי ותחנונים, אמר אבא: "את לא יכולה לראות את נינה, נינה מתה".

ידעתי שמשהו קורה. לילדים קטנים ישנה היכולת לחוש דברים, בדיוק כמו שחתולים חשים את רעידת האדמה או התפרצות הר-געש, לפני שהדבר קורה. הרגשתי את המתח באוויר, בהבעת פניהם הקודרת של הורי, בדיבור שהפך ללחש. "נינה מתה" חזר אבא על הודעתו. " את יודעת מה זה מתה?" "בודאי" אמרתי . "ראיתי ג'וק מת במטבח, ראיתי זבוב מת וגם עכבר מת בעליית הגג, על-יד חבית הטרושייה" (כרוב חמוץ) "אז אני רוצה לראות את נינה". "אי אפשר" אמר אבא. "כשמתים אי אפשר לראות". רציתי להגיד לאבא שזה לא נכון, שהוא משקר, אבל ידעתי שאסור להתחצף לאבא: "ולמה ראיתי את הג'וק, העכבר והזבוב שמתו וגם נגעתי בזבוב?" אבי לא התכונן לענות לשאלה כזאת, אבל אמי – אימא שלי היצירתית, השחקנית, אימא שידעה לספר סיפורים דימוניים נפלאים ומרתקים, מצאה מיד תשובה: "נינה עכשיו בשמיים, מלאכית קטנה עם כנפיים שקופות וזוהרות, היא נמצאת שם, למעלה, מעל לכוכבים".

"אז למה אני רואה את הכוכבים ואת נינה לא?" בימים הבאים, מבטי היה מופנה רב הזמן למעלה, לשמים. חיפשתי אותה בין העננים הלבנים, המשנים צורה מידי שניה, חיפשתי אותה בשמי הלילה, זרועי הכוכבים ולפעמים היה נדמה, שאני רואה את עיניה הכחולות, הנוצצות , בין אלפי הכוכבים המאירים את השמיים השחורים. הייתי יכולה להישבע, כי אלה עניה של נינה. וכשירדו טיפות גשם, ידעתי שעיניה של נינה מזילות דמעות. נינה נחה שם למעלה, ליד אחיה הבכור, שמת כמה שנים לפני שהיא נולדה וביחד, בזרועותיהם הקטנות, הפתוחות, יקבלו את אליקו – אחיהם הקטן, שנולד כארבע שנים אחרי מותה של נינה עם תיסמונת דאון והספיק לחיות בעולמנו פחות משנתיים. אימא שלהם – דודתי בקה, אהבה ילדים כמו שאף אחד בעולם אינו מסוגל לאהוב. בשבילה ילד היה מתת-אל. ודווקא ממנה גזל אלוהים את המתנות היקרות ביותר והותיר אותה כשבר-כלי שחור.

 
© כל הזכויות שמורות
מוצש"ק, כה', אב, תשס"ט. 15.8.09


3. כתיבה יפה
מאת: בנדו 03/09/2009
סיפור עם תיאורים יפים של אופי החיים בבולגריה רק חבל שהסוף עצוב.
2. רעננה
מאת: ג'קי חזקיה 18/08/2009
כשרון סיפור וכתיבה מעולים. קטע נהדר, מלא רגש. מצפים לעוד כאלו. ג'קי חזקיה.
1. ''דז'ה וו'' מקסים
מאת: איזי מאיר 18/08/2009
אמנם נחשפתי כבר בעבר לקטעים מתוכנו , אך לא נמנעה ממני גם בפעם זו ההתרגשות המחודשת מקריאתו שוב. בהצלחה! איזי
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|