מעשה בשני שליחי צבור-ובתבה אחת

נכתב על ידי: נחמה כהן

ר' שבתאי הזקן היה יליד ירושלים, דור שישי בארץ. הוא אהב לספר על כך לכל המעוניין לשמוע. נדמה, שלא היתה לו הנאה גדולה יותר, מאשר לשבת ולספר בפני זוג אוזניים ששומעות את סיפור אבותיו, מיום שעלו לירושלים, בשנת תקע"ב. ולא היו חסרות אוזניים שהקשיבו לו בבית הכנסת שבהר ציון. במקום זה התאספו אנשים מכל קצווי ארץ. יהודים שאלו שלום זה לזה, מהיכן יהודי, ומתי עלה לארץ. באותה שעה נצצו עיניו של ר' שבתאי, הוא חייך חיוך רחב ולגלגני, וענה ברצון: "חייכם, אף אני איני יודע מאיזה ארץ באתי ובאיזה שנה עליתי".
"איך זה ? כיצד ?" ר' שבתאי לא מיהר להשיב. הוא שינס את מותניו קשר יפה את חגורת מכנסיו, ופתח וסיפר לאט ובאריכות על "עליית שקלוב".
תלמידי הגאון מווילנא עלו לארץ ישראל, והקימו את היישוב האשכנזי בעיר הקודש צפת, במסירות נפש רבה, למרות הצרות והפורענויות שעברו על הדורות הראשונים. לבסוף הוריד ר' שבתאי את משקפיו, השפיל את עיניו לארץ, וסיים בענווה: "ואני אחד מבני בניהם".
מובן כי בהר ציון היו לר' שבתאי הזדמנויות רבות לספר את סיפורו. אך לא לשם כך היה שב ועולה אל ההר.
 אלא לשם מה?
דווקא בגלל דברים שבינו לבין קונו, חזקה היתה בידו, שהוא עובר לפני התיבה.
בכל פעם שהיה עולה להר, בשבת "מברכים", בחגים, ובימים נוראים, אמר ר' שבתאי כי חזקה הייתה לו לעבור לפני התיבה בבית הכנסת "החורבה" ובכמה בתי כנסת אחרים בעיר העתיקה. ומכיוון שכך הוא מתווכח ומתווכח עם כל מי שרוצה לעבור לפני התיבה. ואפילו אם בא האיש מוקדם יותר לבית הכנסת. ואפילו אם יש לאיש זכות מיוחדת, כמו "יום שנה" וכדומה. האמת היא שהקהל אהב את תפילתו של ר' שבתאי, על כך לא היה ויכוח. שמע אדם שני פסוקים מן התפילה, ומיד ידע: איש זה העובר לפני התיבה הוא זקן ורגיל.
כאשר ר' שבתאי היה מתפלל . פירוש המילים היה מובן וברור. אלא שהבעיה היתה גילו - שוב אין קולו חזק כמו בשנים הראשונות. ולפעמים בא גם השיעול ומטריד אותו. אך אין בכך כלום. אדרבא, זקנים אומרים: "יפה השיעול לש"ץ כפילפל לפשטידה, ובלבד שלא יהיה השיעול חזק מדי... שיעול ועיטוש וצרידות, הבאים מספר פעמים, אין לך דבר נאה מהם לש"ץ..."
ר' שבתאי היא איש נעים. מתיידד עם הבריות, ומתרחק מן המחלוקת אך כאשר הגיע הענין לתפילה לפני התיבה: מיד השתנה האיש. הוא היה מתווכח בתוקף ובכשרון, ואינו מוותר לעולם.
לפעמים בא ר' שבתאי ומצא כי בא אחר, וכבר התחיל בתפילה לפני התיבה. מיד התכופף אליו ר' שבתאי ולחש באוזניו כי העמוד שלו הוא, ואין זה נאה להשיג גבול . והאיש הסתלק מחזנותו .
הממונה על הר ציון נמנע מלהתערב. ומדוע יתערב . אם ר' שבתאי נהנה, והשני מוותר ?
 פעם אחת, בליל "כל נדרי" בא להר ציון יהודי, ר' מנדל מזאקרוצים שמו. האיש היה משרידי אושוויץ, איש נאה היה ותלמיד חכם. הוא סיפר למתפללים שהיה עובר לפני התיבה במחנה המוות באושוויץ. לא פעם ראה את המוות בעיניו ואף על פי כן היה מקיים את המצווה ועובר לפני התיבה, משום שכך אמרו לו לעשות צדיקים גדולים שהיו עימו שם. והוא, הש"ץ נדר נדר והבטיח לחבריו, כאשר הלכו לכבשן: "אם אזכה לצאת מכאן בחיים, ואעלה לארץ ישראל, אתפלל לזכרם לפני התיבה". והיום הגיע הזמן לשלם את הנדר בבית הכנסת של דוד המלך בהר ציון, שבו נמצא חלק מאפר הקדושים. ומיד, לאחר שסיים את סיפורו, לבש ר' מנדל את הקיטל, התעטף בטלית וירד לפני התיבה, ואמנם תפילתו הייתה לרצון רב לכל הקהל. באותה שעה הגיע לבית הכנסת ר' שבתאי. מבט אחד הספיק לו כדי לראות כי אורח בא ולקח את מקומו לפני התיבה.
מיד ניגש אליו ואמר לו: "ר' אורח ! עמוד התיבה שלי הוא. חזקה היא בידי מאז ומעולם".
התבלבל ר' מנדל, "מה זאת אומרת, שלך ? הרי אני מתפלל לנשמתם של קדושים ? אני מתפלל לזכרם של 3 רבבות קדושים !"
"חזקה יש לי, מבתי הכנסת של העיר העתיקה" . השיב ר' שבתאי בענווה. "זו זכותי מאז ומתמיד. עוד מן הימים שהקדושים היו בחיים".
"אושוויץ ! אושוויץ" מלמל ר' מנדל.
"ירושלים ! ירושלים" . השיב לו ר' שבתאי.
קם רעש גדול בבית הכנסת. הקהל נתחלק לשניים, והויכוח היה מר וקשה.
אלו אמרו: זכותו של בעל החזקה להתפלל.
ואלה אמרו זכותם של הקדושים גדולה יותר.
רק ר' מנדל ור' שבתאי עמדו ולא השתתפו בויכוח. שניהם עמדו ורעדו לפני העמוד, ופניהם חיוורות כסיד. מספר אנשים מהחשובים שבציבור ניגשו אל הממונה על ההר, וביקשו ממנו להתערב.
בא הממונה לבית הכנסת וביקש מר' שבתאי: "וותר".
אמרו לו: "חזקה יש בידו".
ביקש הממונה מר' מנדל : "וותר".
אמרו לו: "נדר יש בידו".
עמד הממונה, ומכיון שלא ידע מה לעשות.
חשב בליבו: "אוי לו לדיין ששני אנשים באים אליו לדין - והצדק עם שניהם".
לבסוף צץ רעיון בראשו: יתפללו שניהם יחדיו - מקום שאין בו ברכה, יקראו שניהם יחד. מקום שיש בו ברכה - יתפללו זה ברכה אחת וזה ברכה אחת.
קפץ פלוני ואמר: "והרי מנהג הוא, שאין שני קולות תפילה נשמעים?"
ענה לו הממונה: "לפעמים נשמעים הם, "שמור וזכור" בדיבור אחד נאמרו. וכאן זכור ושמור !
זה שבא מאושוויץ הרי הוא מקיים "זכור את אשר עשה לך עמלק".
וזה שבא מירושלים העתיקה - "שמור" הוא, ככתוב : "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים."
מיד הסכימו שניהם. וקול תפילתם עלה כקול אחד. עד שלא הבחינו בהם שהם שניים. וכל הקהל ענה אחריהם בקול אחד, ובלב אחד.

© כל הזכויות שמורות
טז', חשון, תשע"ב. 13.11.11


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|