מוטי - אבו סאגר

נכתב על ידי: מוטי דסקין

 אבא עליו השלום נהג לתבל דבריו בערבית מעוררת קינאה וזו אכן התעוררה בי במוסך עם הפועלים המתקנים את ריכבו. בימי ילדותי בחיפה, המצילים של אז כולם דוברי ערבית. בין חבריו הרבים של אבא היו גם ימאים ערביים, יחסי ידידות נרקמו ביניהם וכמובן שאבא שוחח אתם בערבית שוטפת. מאותם ימים רחוקים, זכורה לי במיוחד נסיעה לכפר סג'ור שבגליל. הוזמנו שם לחתונה ערבית שהייתה הראשונה בחיי. התקופה, סוף שנות החמישים. באותם ימים החתונות היו על פי מיטב המסורת הערבית.
 הגענו אל הכפר אני זוכר כמו היום את אותם בתי האבן הנמוכים, באוויר היה ריח מתקתק של עץ זית שבער בתבונים והביא עמו את ריח הפיתות האפויות המגרות את החיך. הגענו אל בית החתן, נכנסנו אל החצר הפנימית והתמונה הראשונה שנחרתה בזכרוני הייתה ראשי הכבשים הכרותים שנשחטו לכבוד החפלה.אין ספק שעבור ילד עירוני כמוני זה היה ממש שוק.אולם כאשר טעמתי את הבשר הצלוי שהוג/ש לי היה זה עבורי מעדן מאין כמותו.
חוויה מרנינה זו פתחה לי את התיאבון והתחלתי לזלול בכל פה מהבשר הטעים עד שזכיתי לכינוי פג'ען. כלומר גרגרן. מסיבת החתונה לוותה בריקודי דבקה במעגלי גברים שנעו ורקדו לצלילי הנאי החליל הערבי והשוּבָּבֶּה(חליל קנה) במנגינות המלהיבות. מקצבי הריקוד שבו את ליבי. לימים גם אני נגנתי בחליל בחתונה של יוסף ואמנה שבסח'נין את מנגינת החתונה של מילות השיר:
'בית השער ילמבני, 
בליל יה עיני בליל. 
יה ג'מילי אפתחי לי
בס הליל אנום מעכ
 סיקתיר אהלכ יה גאוואד
עם הזמן חשתי רצון להבין את רזי השפה כאשר שמתי לי למטרה להכיר את השפה טוב יותר מאבא. כאשר עברנו משכונת בת גלים לשכון החדש שבקריית אליהו שבחיפה על גבול המושבה הגרמנית, התקרבנו יותר לאוכלוסיה הערבית שבחיפה באיזור  וואדי ניסנאס (נימיה) .באחת הדירות השתכנה משפחה בדואית בה אבי המשפחה היה חייל(צהל) בדואי קטוע רגליים. בנו יוסף היה בן גילי, בדואי קלאסי, רזה וגבוה. יחד הלכנו לפעולות בשומר הצעיר. כאשר עבר פעם בשיכון החדש חָמַר ואחריו שיירה של חמורים עמוסי מרדעת וסלים להובלת עפר מפונה, לטובת הגינון החדש עוד לא שמעו אז על בובקאט החמורים עשו את העבודה.
כילד רציתי לרכב על החמור אבל איך פונים אל החָמַר ? יוסף איך אומרים 'תן לי לרכוב על החמור' ? עאטיני ארכב על אל חְמָר. כן! אילו מילותי הראשונות בערבית קל נכון? 'עאטיני' הולך בכול מקום. בחנות בשוק עאטיני במסעדה תן עאטיני. במקביל לתחילת הכרותי עם הערבית שבסביבה התחילה להשפיע עלי גם  הסביבה, העליה מארצות ערב. וברדיו שודרה מנגינה יהודית מזרחית עלוּלי קאלם עלולי כּאלם.
ואז חזרו שבויי האוניה 'בת גלים' מהשבי המצרי, חברים של אבי. כולם דוברי ערבית בניב מצרי. השירים ששרו בכלא שמורים כולם בראשי. הצורך לשלוט בערבית גבר ועימו החברות עם יוסף פאדל ( היום כמעט חמישים שנה אחר כך אני יודע שפאדל זאת משפחה בשבט הבדואי ערב אל סאגר במקרה ובלי קשר, לבן שלי קוראים בז בערבית סאגר כלומר בז ואותי מכנים בערבית אבו סאגר שם שהגוון שלו בערבית מכובד. כן אני אבו סאגר אל ערב.
 
 טוב יוסף התחתן עם יהודיה אמריקאית ועזב לאמריקה, מאז שוב לא ראיתי אותו. אך את אחיו מוסה אני פוגש לפעמים ברחובות העיר התחתית שבחיפה. בנתיים כבר השתכללתי מאוד בנבכי התרבות והשפה הערבית כך שבפגישותנו אני משתדל לדבר ערבית עם מבטא נורא המכביד על השומע את ההבנה, אך אני מנצל עד תום את סבלנות המאזין ומקבל מושג לגבי כושר הביטוי שלי בשפה. פעם אחת שאלתי את מוסה וזאת כבר שאלה שבאה מהבנה מסוימת לאיזה שבט שייכת משפחת פאדאל שמוצאה מהגולן, כבר ידעתי! ערב אל סאקר (כך ענה) או סאגר במבטא הבדואי.
שמחתי, כי אני נקרא בפי ידידי הערבים, אבו סאגר על שם בני בז בערבית כמו בז סאגר. שנים רבות עברו ובני בז כבר בגיל העשרה ואני מתכנן את עתידו, מה ילמד ולאן יפנה, מה אתן לו למסע בתחום החינוך ומה עוד? חשבתי שידיעת שפה נוספת לא תזיק, כדברי נפולאון 'כל שפה אדם' ובתרגום לערבית 'כול לשָׂן אינשׂאן' ממש זהה! 
אחר כמה שנים, עזבנו את חיפה לטובת עתלית. ישוב כפרי ובה איכרים כמו פעם, לכמה מהם ערבים גרים בחצר או חוכרים את אדמות האיכרים המזדקנים ללא דור ממשיך בפלחה.
 פעם אחת בחזרתי מהעבודה באוטובוס שמחיפה לעתלית ישבתי בספסל שליד הדלת האחורית. על הספסל הסמוך ישבה ילדה לבושה בבגדי בתי הספר של המיעוטים, גוון פניה השחומים העיד בנוסף על מוצאה הערבי. כעבור מספר תחנות עלתה בקדמת האוטובוס אישה עמוסת סלים מלאים מין השוק ועברה במעבר שבין הספסלים מקדמת האוטובוס אל אחוריו, בתקווה למצוא מקום פנוי לישיבה. איש לא קם על מנת לתת לה מקום, עד שהגיעה לתלמידה הערבייה וזאת קמה והציעה לאישה את מקומה.
הפליא אותי הנימוס החריג עד שנגשתי לעודד פינסקי, אחד הוותיקים של הישוב שהכרתי ושאלתי אותו - מי הילדה? אהה, הוא השיב -  זאת הבת של מיסקי, האלמנה הערבייה שבבית הפיקנרית, וטרח להוסיף כי היא תלמידה מצטיינת. בקשתי ממנו לשאול את האם אם תיאות הבת ללמד את בני ערבית, תמורת תשלום כמובן.
כך לאחר תאום והסכמה, יום אחד נשמעה דפיקה רכה בדלת והילדה החמודה מהאוטובוס עמדה בכניסה לביתינו  ובידה מחברת. שולחן האוכל שבפינת המטבח הוקדש לשיעור ואני התיישבתי במרחק לא מעיק מהמורה הצעירה במרחק מספיק אתבשם גם אני מהערבית שבפיה. כך נולדה ידידות ונרקמו יחסים נהדרים, עם הילדה ואימה האלמנה קשת היום. במשך הזמן הייתי עבורה  כאבא מאמץ, ידיד ואיש סוד.

 
בת המזרח מגלויה ישנה
© כל הזכויות שמורות
טז' תמוז, תשע"ג. 24.6.13


5. מקסים ומרגש
מאת: אסף ר. 16/09/2018
מחכה לקרוא עוד מסיפורי אבו סאגר
4. יפים הסיפורים
מאת: אילן תורן 11/07/2015
אלה יחליכ ויעטיכ אל עאפי
3. יה אבו סאגר
מאת: דוד וינשל 10/06/2015
מאוד נהניתי מהסיפור שלך. דוד
2. אבו סקר
מאת: hassoun farage 09/11/2013
תמיד לשבת אתך ולשמוע את העושר שרכשת בספה הערבית מעוררת בי קינאה כי לכל מילה לכל משפט לכל נושא תמיד יש לך סיפור מרתק או ויכוח מעניין אתה איש השראה איש נעים ומתגעגע תמשיך בדרכך המיוחדת
1. הנה דוגמה למגוון שבשפה הערבית
מאת: מוטי דיסקין 11/11/2013
ידיד חסון הדרוזי כותב סקר ולא סאגר מאחר והדרוזים כמו ערביי הגליל מבטאים את הק כקוף גרונית עמוקה ולא כגימל בדואית
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|