סיפורים נוספים:
 
מגדל השעון ביפו. 2004

הקאקאמיקה השוחה

נכתב על ידי: נתקו אלעזר

  

            זה היה כינויה של המכונית הראשונה שהייתה לי כאן בישראל. "פיאט"-1100 דגם 1942, בצבע כחול, ארבעה מושבים, בעלת זרבובית מוארכת וחדה. קניתי אותה ביום 2.2.1961 כשהייתה בסך הכול בת 19!
            אני זוכר היטב, שמכונית כזו הייתה עוד רק למכוני אופנועים אחד מתל אביב. אדם שלישי כזה - לא פגשתי. באופן כללי, המכונית, למרות גילה המופלג, מילאה את כל חובותיה היטב . בימי החול, גגון הברזל הייה משמש להובלת רהיטים כבדים, ובשבתות שרתה את בני המשפחה והחברים בטיולים ברחבי הארץ. אכן, נדרש היה אומץ רב מאדם להחליט לנסוע ב"קאקאמאיקה" עד צפת. אבל אני בטחתי בעברי כמוסכניק וגם במלאי החלפים וכלי העבודה שנשאתי עמי תמיד.
 והנה, אנחנו כבר בדרך –אשתי,אני ושתי בנותינו. מכוניות חדשות חלפו על פנינו ושלחו בנו מבטים תמהים ומתנשאים ,במיוחד בכבישים ההרריים התלולים בדרך לצפת. אך, היא , "הקאקאמאיקה", המשיכה להתגלגל הלאה מבלי להיעלב ומבלי להתרשם.   לעתים אף הייתה מצליחה לעקוף מכוניות חדשות לגמרי, שירדו אל שולי הדרכים ונעצרו שם, כשמכסי המנוע מורמים וקיטור מיתמר מהן אל לב השמיים.  
            כפי, שציינתי קודם, הקאקאמאיקה הייתה בעלת ארבעה מושבים. אך הייתה לה עוד תכונה נוספת-היא הייתה גם גמישה מאוד,מתפשטת לכל עבר ומתרחבת בעת הצורך. למשל, כאשר יצאנו לטיול עם חברים, שגם להם שתי בנות, כך זה נראה: אני ליד ההגה, בקה רעייתי, על המושב לידי, מכוסה כמעט מעל הראש במעילי החורף של כל החבורה; על המושבים האחוריים ישבו שני חברינו ועל ברכי כל אחד מהם – אחת מבנותיהן; ביניהם התיישבה בתי הבכורה ועל ברכיה - אחותה הקטנה.
            כאשר ה"קאקאמאיקה" סירבה לזוז ממקומה. זה היה סימן ברור שנדרש מאתנו להתחיל לשיר, ורק אז היא תסכים לצאת לדרך. ואכן, הילדים היו מתחילים לשיר בקולותיהם הצפצפניים:
            ה"קאקאמאיקה" שלנו הכי טובה
            היא הכי , הכי יפה וחזקה,
            לא יכול לה אף אחד
            ביום חול וביום חג
            הנהג שלנו חברמן...
 
            ובכך לא הגיעו לקצם כל גבורותיה של ה"קאקאמאיקה" שלנו. אין בכוונתי למנות את כולן אך אין פטור בלא כלום . לפחות על אחת מתוכן יש להתעכב ולספר.
             היה זה חורף של גשמי ברכה מרובים וממושכים. כאילו שערי שמים נפתחו ובקשו להוריד את כל מי הגשמים עד לטיפה האחרונה. באחד הבקרים, אשתי ניסתה להניא אותי מלצאת לחנות: "נו ,מי כבר יבוא לחנות במזג אויר כזה?" , אמרה.
אך אני טענתי שהגשם החל להיחלש ושהשמים החלו להתבהר. בקיצור, נעלתי את מגפי הגומי ויצאתי לדרכי.
     באותם ימים, התגוררנו בבנין בשדרות ירושלים, לא הרחק מבית החולים ליולדות "דג'ני" ביפו, שם נולדה בתנו הראשונה.
 ה"קאקאמאיקה" חיכתה לי בסבלנות מרבית. היא חנתה בקרבת מקום ובכל זאת נרטבתי מעט עד שהגעתי אליה.
      ה"קאקאמיקה" ואני יצאנו לדרך. הכביש היה פנוי ובמהרה הגעתי למזרקה בשד' ירושלים, שם ראיתי איך מעבירים אנשים על תלת אופניים ממדרכה אחת לזו שמנגד, כמובן בתמורה לתשלום מסוים. המעבירים היו יחפים ושולי מכנסיהם המופשלים רטובים לגמרי.לא נראה לי שהמים עמוקים עד כדי כך , ולכן המשכתי בנסיעתי מיד לאחר שהתפנתה הדרך כדי להגיע עד החנות , שעמדה לא רחוק מאולם אלהמברה, כמה עשרות מטרים ממנו . אבי, אשר עמו עבדנו ביחד, היה אמור להיות כבר בחנות כבכל יום, ורציתי להגיע מהר ככל האפשר. האנשים על המדרכה שראו אותי מתקדם לכיוון החנות אותתו לי נמרצות להתקרב אל המדרכה ולעצור. המדרכה הייתה מוצפת במים ואי אפשר היה לזהות את קצה מתחת למים.אך אני וה"קאקאמאיקה" המשכנו בדרכנו בקצב איטי.
            ואז,הרגשתי איך המים חודרים אל תוף המכונית, כפי שצפוי היה. כנהג "מנוסה", האטתי את הילוכה של המכונית על ידי לחיצה עדינה על המצמד (המפריד ומחבר בין המנוע לבין תיבת ההילוכים) ולחצתי עוד מעט על דוושת הדלק, על מנת למנוע את כיבוי המנוע. נסעתי באיטיות רבה של מנת שלא ליצור גלים שיגרמו לכיבוי המנוע.
 עד כאן הכול התנהל כשורה, אך לפתע הפסקתי להרגיש שאני נוהג במכונית וחשתי כקברניט המשיט ספינת מנוע קטנה במימי יפו- ורק כובע מצחייה של קברניט היה חסר לי!
             ה"קאקאמאיקה" המשיכה בדרכה אט – אט מבלי לשים לב לאיש. אבי, ושכני הבחינו בנו מרחוק והמתינו לנו בדאגה. עוד כמה טלטולים וה"קאקאמאיקה" נחלצה מן המים העמוקים ועלתה על היבשה. התקרבתי עד לחנות ובלמתי. הגענו!
כולם עמדו והריעו לנו ומחאו כפיים בהתלהבות- הידד ובראבו ל"קאקאמאיקה", פיאט 1100 כוח סוס!
הגשם פסק, אך המים המשיכו להישפך החוצה מן המכונית זמן רב למדי.
 אבי, מחייך ומודאג כאחד, דחק בי למהר ולהיכנס אל בית המלאכה ולהחליף את בגדי הרטובים בבגדי העבודה היבשים שתמיד נמצאו שם עבורי.
 ושוב החל הגשם החל לרדת בעוצמה.
 "יכולת שלא לבוא, איש לא בא היום, אין נפש חיה היום בחנות" , אמר אבי. ואמנם, לא היה יום טוב מזה להתכרבל מתחת לשמיכת פוך חמימה.
            אך, לא יאמן, הנה נכנס אדם אל החנות והוא רטוב מכף רגל עד ראש. לרגע חשבתי, שהוא מחפש מחסה מפני הגשם הכבד. הצבעתי על הדלי שליד הכניסה כדי שיניח בו את המטריה, והצעתי לו כסא לשבת. הוא הודה לי וישב. האיש החל להתבונן ברהיטים שהיו מוצגים בחנות ושאל מה מחירו של המזנון המוצג ליד חלון הראוה. הסתכלתי בו, לא הבנתי האם הוא שואל מתוך סקרנות או אולי מתוך הכרת תודה שהצענו לו מחסה. אך, הוא חזר על שאלתו והצביע על המזנון. כמובן, שהשבתי ונקבתי בסכום. האיש קם מן הכסא. חשבתי שהוא עומד ללכת, אך הוא הוציא את ארנקו ומתוכו שלף שני שטרות והושיטם אותם. בעשותו כך, ביקש שאכין לו קבלה ,הבטיח לבוא שנית כדי לגמור את החשבון ואף רצה לדעת מתי יוכל לקבל את המזנון.לאחר שעניתי על שאלתו , הוא נטל את מטרייתו , נפרד מאיתנו באדיבות, ויצא מן החנות אל הגשם הכבד שהמשיך לרדת.
 נעמדתי ליד הדלת הפתוחה ופשוט לא יכולתי להאמין שכל זה התרחש באמת ודווקא ביום כל כך בלתי רגיל.
            פניתי נרגש אל ה"קאקאמאיקה" שחנתה בחוץ ואמרתי :"את היא גיבורת היום ואני מודה לך מקרב לב!". והיא, נחה לה דומם , מתאוששת מהצליחה המפתיעה של המים העמוקים שהציפו את שדרות ירושלים ביפו.
 
 על כל התלונות והבקשות אשר הפנו אל עירית תל אביב – יפו בעלי החנויות שהוצפו, התקבלה תשובה לקונית: " במהרה תסודר מערכת הביוב ותותקן צנרת חדשה". וכך, חלפו להן שנים רבות.
 
 
 
 

 
ימי הזוהר של הקאקאמיקה
© כל הזכויות שמורות
ג', טבת, תש"ע. 20.12.09


1. סיפור יפה מאוד!
מאת: טריליאן 22/12/2009
פעם גם לי הייתה מנורה שהייתה נדלקת רק אם הייתי אומרת לה דברי חנופה. אבל לעיתים גם כמה דברי לעג עשו עבודה טובה...
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|