הסיפור על תל עדשים

נכתב על ידי: אורה בן ארצי

 
על גבעה טרשית על גדות הביצה הגדולה שכן כפר. הכפר היה עני מאד, ואנשיו חיו על סף רעב. ערב אחד הגיע דרוויש נודד אל הכפר. השמש כבר שקעה, והדרוויש ציפה שמישהו מבני הכפר יזמינו אליו ללינה וארוחה. אבל כל אחד חשב על מעט האוכל שבביתו, וציפה שאחד השכנים האחרים יזמין את הדרוויש. סוף דבר היה שאיש לא הזמין אותו. כעס הדרוויש העייף והרעב על בני הכפר, קילל את הכפר ואמר שאיש לא יוכל לחיות על הגבעה הזאת.
ואמנם, הקללה התקיימה.
המלריה הכתה בבני הכפר, ומי שלא מת במלריה היה חלש מכדי לעמוד בכל מחלה אחרת, ומי שרק יכול היה, עזב את הכפר המקולל. נשארו רק החולים והחלשים וגם הם גוועו אחד אחד.
 
בעלי הקרקע, משפחת סורסוק מביירות, לא הצליחו להחכיר את הקרקע , כי אף אחד לא רצה להתיישב בכפר המקולל. אפילו למכור את האדמה לא יכלו, כי מי יקנה מקום מקולל כזה?
 
חשבו וחשבו, עד שהחליטו למכור ליאהוד. אלה, טיפשים בני טיפשים שכמותם יקנו כל אדמה שרק יציעו להם, בלי לבדוק אם זו קרקע פורייה או עקרה, אם יש מים או אין, ועוד ישלמו עבורה יותר ממחיר השוק.
ואמנם היאהוד קנו את הקרקע.
 
כשבאו היאהוד לראות את הקרקע שרכשו, נגשו אליהם בני הכפר הסמוך ששכן למרגלות הרי נצרת, וסיפרו להם על הקללה שרובצת על הכפר הזה. אבל היאהוד התעלמו מהאזהרה, ואמרו שהם יתיישבו שם בכל זאת.
אבל - - -
הם לא בנו את בתיהם על הגבעה הטרשית, אלא בצד המרוחק של השדות, ועל הגבעה הקימו את בית הקברות של הכפר.
וכך התקיימה הקללה של הדרוויש, כי במקום הזה עד עצם ימינו אלה, לא חי אף אדם.

 
יוצאים לשדה בתל עדשים, תרצ"ג. אוסף צביקה ויניק
© כל הזכויות שמורות
ט', כסלו, תש"ע. 26.11.09


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן: