סיפורים נוספים:
 
המשורר יוסף עוזר בילדותו, בשכונת הקטמונים.

השירים וארץ ישראל שהתחלפו לי

נכתב על ידי: המשורר יוסף עוזר

 
פעם כשעדיין מעיינות ונחלים היו מפכים בארץ ישראל היו גם לשירים מעיינות.
בארץ ישראל גדלתי בין חרציות. רק שנים רבות אחר כך, אראה אותן בערגה של התעטשות. 
 
אני רוצה לספר על שלשה שירים בהקשר למעיין החתום מאיתנו, מעיין של ילדות בעמק יזרעאל וגלגולי מסע הנפש שלי מהיותי בן מושב שמח בכותנה להיותי מחנך בתלמוד תורה.
 
במסע הנפש אין "משמעת מים", ישנו צמאון מבורך שאין לו רוויה. כמו של-"כיסוף" אין סוף... ומֵי הכסופים חלקם נִקְוָה באגם סמוי פרטי, חלקם עבר התפָּלָה במן אוסמוזה הפוכה וחלקם נִקְוָה כמי דמעות המתרגשות ובוכות בעצמן, כמו ששרנו, ואמא אינה כבר להסביר מדוע בוכות הדמעות כששומעים שיר מהילדות, הרבה לאחר ש"נורית אכלה התפוח/ הפרח זרקה בחצר/ הלכה לשחק עם ילד/ עם ילד אחר". כי גם "נורית" [מיכל היה שמה...] ילדת הכיסופים, המלכה של כתה ב' מימי ילדותי, הזדקנה. ותפוחי זהב אינם סמלה המעודכן של ארץ ישראל.
 
שלשה שירים. נמלא אותם הפעם ממעיין הפלאים: "בהרים כבר השמש מלהטת","באה מנוחה ליגע" ו – "ליל יא באדר".
 
הנה אנחנו צועדים במישור, השנה היא 1960, שנה בה העביר אבא את המשפחה מירושלים למושב ברק, מושב שיושבו בו עולים ממרוקו.
במושב לא היה כביש אבל היו פרחי בר על פני כל המרחב – כלניות אדומות בימי ניסן וחרציות ועדיין לא ידענו את שמות הגוונים הנפלאים שציירו את הימים בהם גובה הפרחים והגובה שלנו לא היו רחוקים זה מזה.
זו היתה לי שנה של הגירה. מהגר בן 7 שהמושב היה לו זר. אני נולדתי בירושלים להורי שעלו ב1951 מבגדד. ועכשו אני בארץ אחרת, אני חושש אפילו שהתחלתי להרטיב במיטה כראקציה לשינוי הסביבה שהיה לי טראומטית... שדות במקום שיכונים וילדים דוברי מרוקאית שקראו לי בקנאה: "צברי!"
אבל המושב כבש לאט ובעוצמה. הוא היה ארץ ישראל מסוג אחר, שונה מזו שנשקפה משכונת הקטמונים הירושלמית בה גרנו, בה צפיתי ברכבת הדוהרת וחודרת את העיר בצפירה מרגשת, רכבת שנותרה בציור שציירתי בשנת 1957 ואבא שמר בעבורי עם תמונות הפחון בו גרנו במעברה בתלפיות. למה אבא ויתר על ירושלים? זו שאלה שתהפוך במשפחה למיתוס גלות פרטית. היינו משפחה גולה בתוך עצמנו. ההגירה הזו תשנה את אורחות חיינו והיא תקזז בעיקר בזהות היהודית ותתן תוקף לישראליות ככל שהחקלאות תזרום בדם ונעבד את האדמה. רק משברי הזהות שיבואו בעקבות המלחמות ויטלטלו את החברה כולה יעוררו מחדש את זהותנו בצפירה של דקת דומיה.
 
התחלנו את הלימודים במושב ברק והנה הפתעה חכתה לי – כאן במושב לא מתפללים בבוקר. המנהל עומד על המדרגות ואיתו המורים. מסביב מרחבי שדות והרבה שמים. לא כמו בירושלים. שמים מכל הכיוונים. ובמזרח השמש זורחת ועולה מעל הר הגלבוע. מולינו גבעת המורה. מעט משמאל הר עגלגל כמו כרס גדולה ושמו – התבור. ובשעה הזו בה כולם עומדים למסדר – המנהל נתן אות ועם המורים למדנו שיר: בהרים כבר השמש מלהטת... אני מצטמרר שוב ושוב לזכור כיצד הייתי משוכנע שהשיר ששרנו מידי בוקר מסייע לשמש לזרוח. והשמש זרחה. כל בוקר פתחנו באותו האופן, זו היתה תפילה מופלאה ואהובה שהשתרשה בדמי. היא מפעילה אותי עד היום כשאני לוקח את ילדי לבקר במושב שפניו השתנו כפני הארץ כולה. הרי גם אני השתניתי... הצבור בפניו אני מופיע עם קריאת השירים שלי רואה לפניו דבר מאיים נורא: בן אדם (?!)..."חרדי"(!) ... גועל נפש.
 
מיד לאחר השיר בהרים כבר השמש מלהטת שרנו עוד שיר - את השיר: - גַּלְגַּלֵּי הָעוֹלָם חוֹרְקִים שֵׁן בַּמִּפְעָל - שאומר בהמשך: וְשִׁירַת הֶעָתִיד מִשְׁתַּלֶּטֶת בַּכֹּל/ וְהוֹלֵךְ וְנִשְׁכָּח הֶיָּשָׁן. / וְצוֹעֵד דּוֹר צָעִיר וְסוֹלֵל הַמִּשְׁעוֹל / לְעוֹלָם שֶׁל בֵּטוֹן מְשֻׁרְיָן.
 
והולך ונשכח הישן? איזה ישן? מי שוכח? ומי משכיח? בעתיד הרחוק יתבררו הדברים המזמרים האלה, כשמאגרי היופי של שירי ארץ ישראל ישיבו אותי, הם עצמם, למי שהיא מכורה ומולדת ויתבררו מחדש בקיום של אורח חיים יהודי. הו! זוהי ודאי הפסקה המטלטלת שהיא לוז המסע שלי שאחריו אני מאושר לשיר שוב: פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה... 
 
אחרי השיר המורה רמי היה ממונה לחזור על תרגילי מיכאל בן חנן ברדיו: "בוקר טוב לכל המאזינים ואתם המתעמלים הכונו" עם תרגילי התעמלות: הופ! הופ! הופ! קיפצנו בפיסוק רגליים ודגדגנו את ארץ ישראל... לאחר מכן נכנסנו לכתות. 
 
שרנו שירים רבים. "מלאו אסמינו בר" הכרזנו ושאלנו בתחינה: מה עוד תבקשי מאתנו מכורה? טריוויה: מי יודע מה זו מכורה? המילה האינטימית הזו ואחותה, המילה האמהית מולדת, נכרתו עם העלם הכלניות והרקפות מהנוף. [היום בהסתייגות: "ארץ בה נחיה יהיה מה שיהיה..."]
 
המורה נעמי לקחה אותנו לטיול לראות לולים ורפתות. שלום יפלח מכתה ג' התקוטט עם מרים אבקסיס מכתה ד'. "אתה מוג לב" אמרה מרים לשלום, "אתה רב עם בנות!". ענה לה שלום: "אַת יא מוג לֵבָה!" לשון המריבה של עולים חדשים היתה ספרותית ויצירתית...עברית שהתעשרה, טיילנו לכפר יחזקאל והקפנו את התבור ברגליים. הנפש היתה מישור פורח. בשדות בחורף שטנו על חצאי חביות בשלוליות שנקוו כי עדיין היו המושב אותם בתי הסוכנות הקטנים הטובלים ביער עשב – הגינון שאלוהים פיזר בנונשלאנטיות מופתית.
 
 
באחד הימים ב1960 הגיע למושב המורה למוסיקה. היינו בכתה ב', לא כולם צברים אבל כולם שרנו "השמעת איך בנגב ארץ מול שמים/ מתחננת רגב רגב הבו לנו מים" הנסיעה לעפולה היתה לרוב הילדים נסיעה לעיר הגדולה. בודאי לא הכרנו עדיין את הנגב. רגב ראינו במושב כל יום. רצנו אחרי הטרקטורים ועבדנו בשדה סלק סוכר ומצצנו אותו, משוכנעים שהכל מתוק בעולם. הסוכר יצא מן האדמה, בערב מלא היה המושב גחליליות ורדפנו אחרי האור. תפסנו אותו בקלות.
 
המורה למוסיקה: באחד הימים הגיע למושב איש רזה וגבוה. הוא תפס ביד תיבה מוזרה, כאילו יש בתוכה דלעת. המורה נעמי אמרה שזהו המורה למוסיקה. הוא ינגן לנו וילמד אותנו שיר חדש. הילדים נדהמו מהמראה השונה שלו. הוא לא היה מכאן, לא מהמושב. אני, היה לי ברור שהוא גם אינו מירושלים. הדודים שלי בירושלים היו ... עם צורה אחרת. הוא היה עצוב. רק ילדים יודעים לראות פנים וגוף ולהבין שהוא עצוב. הידיים שלו היו עם קמטים. הצליל בדיבור שלו היה, הבנו שהוא שונה. הוא הוציא את הדבר הזה מהתיבה. הוא אמר שזוהי קשת וזה, הכלי הזה נקרא... כנור. הילדים אמרו: יא! אני שתקתי. אבא הראה לי בתמונה שלו מבגדד כיצד הוא החזיק כנור ולמד לנגן. לא אמרתי: יא! אבא אמר שהוא לא זכה לנגן בכנור הרבה זמן כי הערבים גרשו אותם וכדי לנגן בכנור צריך להתאמן הרבה. ואם תהיה תלמיד טוב אקנה לך כנור ותנגן במקומי...! המורה למוסיקה התחיל לספר על איש אחד שהיתה לו יד חתוכה והוא היה גבור. היום יום יא באדר הוא אמר. אבל הילדים מסביב התחילו לצחוק. הדבור שלו היה אחר. אבל המורה לא הגיב לשום דבר, רק המשיך בלחש לספר על תל חי ולא הגיב גם כשילד זרק עליו קליפה של קלמנטינה. אני תוהה אם הזכרון שלי מדויק: האמנם קלמנטינות מופיעות בזמן אדר?!
ואז החלה הקשת להימשך ואני זוכר שירדו לי דמעות.
הוא ניגן ומהכנור זלג כאב רב: טוב למות למות בגיל בעד ארצנו בגליל, בעד א-ר-צ-נ-ו בָּהָ-גָהָ-לי-ל ... והיד שלו עלתה עם הקשת ונחשף על היד כיתוב בצבע כחול. למה הוא צייר על היד? הצלילים המלנכוליים נמוגו ותחושת הכאב של המורה למוסיקה חרתה חיץ מוחלט ביני לבין ילדי הכתה. ידעתי שאני בצד שלו, לא בצד של הילדים. המורה למוסיקה לא בא יותר למושב. וְאֵין עוֹד כּוֹחַ שֶׁיַּבְהִיל
אֶת שׁוֹמְרֵינוּ בַּגָּלִיל ... נשארו המילים חקוקות להבחן בימים אחרים, בימים שכאלה...
בהרים כבר השמש מלהטת
 
הכלניות החלו להעלם. כמו שנעלמה המילה מכורה. והמילה מולדת שלבלבה בכל שיר:
נבנה ארצנו, ארץ מולדת - אנחנו שרים לך, מולדת - למולדתי הבאת אותי בים גלים וקצף - הגולה ינהרו אחינו, ארץ מולדת קמה לתחייה! -
ייקח עוד זמן מה ומילים אלו יעלמו ויקוטלגו כ- "דעות פוליטיות" כפרפורי הישרדות הוטל עלינו ללמוד בעל-פה את שמות הצמחים. יקינטון. פיטוספורום מסולסל- מרווה ריחנית-
 
היום בשירי שבת אני שר שוב את השירים האלו שנותרו בקדושתם של טרם חורבן הבית, כשירי אהבת חלקת אלוהים הקטנה. ארץ ישראל חוזרת אלי עם ילדי לאחר הקידוש.
קשה מאוד לסיים את דו"ח הלב הזה. אתמול ירדנו מספר משוררים לשדרות לקרא שירה. פתאום היה הכרוז שהזהיר "צבע אדום" חיים גורי אמר לי: תמיד היה כך בארץ הזאת, שירה וחרישה וזריעה.
 
 
 

 
המשורר יוסף עוזר כיום
© כל הזכויות שמורות
חול המועד פסח, תש"ע. 1.4.2010.


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|