הביקור בבית שלך בצל הקורונה

נכתב על ידי: דורין אנג'ל

לפני כשנה פגשתי אותך בפעם הראשונה, כשביקשת להתנדב לאישה ניצולת שואה.
שמחתי להכיר אותך. היית בת שלוש עשרה, נערה יפה, מלאת אנרגיה, כריזמטית ורגישה. כיוון שאת גרה רחוק מגני עומר, זכיתי להכיר גם אימך, שהקפיצה אותך במכונית בכל ביקור. 

מאוד אהבתי את הביקורים האלה. לצערי הקורונה עצרה את המפגשים למעלה מחצי שנה. כיוון שיש אישור יציאה חופשי, אבל כניסה מוגבלת, הצעתי להגיע לבית שלכם עם הקלנועית שלי.

את, אמא שלך ואני ישבנו באחד מפינות הבית. שתינו תה אכלנו עוגה טעימה, והשיחה זרמה בנחת. הרגשתי מאוד משוחררת בכל מובן.
לשולחן הצטרף גם אחיך הצעיר. הוא לא לקח חלק בשיחה. הוא מאוד דומה לנכד החייל כשהיה בגילו. במראה פניו היפים, ובארשת פניו מלאי תום ורגש. בכל פעם שהסתכלתי עליו, הזיכרון היציף אותי עד דמעות. 

ובעיקר התרגשתי שהמשפחה שלך קיבלה אותי בלב טוב ואוהב. לא זכור לי מתי הרגשתי כך לאחרונה. 
יחד עם זה, התחושה עוררה בי עצב. בגלל הקורונה, שעצרה את המפגשים שלי עם הנכדים שלי הגרים רחוק.

שאלתי את עצמי לא פעם, למה נערה שנראית וחיה כמו נסיכה, מתעניינת בסיפורים הקשים של השואה, ובחרה להתנדב למישהי שעברה שואה, כשיש אין סוף מקומות להתנדבות?

אבל לצערי הרב, בגלל הקורונה שלא נחה, הביקור הזה היה חד פעמי. מי יודע מתי נצא לחופשי, והמפגשים יחזרו שוב.

 

 


© כל הזכויות שמורות
טו' חשוון, תשפ"א. 2.11.2020


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן: