סיפורים נוספים:
 
הפרה הפוזלת

פרה פוזלת בשכונת גאולה

נכתב על ידי: אלחנן דוד מונשיין

לפני חודש הייתי צריך להגיע לפגישה עסקית בסניף בנק הפועלים בגבעה הצרפתית. נסעתי במונית, נתקענו בפקק ענק, ופתאום אני רואה מולי פאטה-מורגנה: רכבת נוסעת על מסילה. הנהג במכונית הצמודה אלינו הוציא ראש מהחלון והסביר שמדובר בנסיעת מבחן קצרצרה של הרכבת הקלה. הצצתי בשעון, הבנתי שאני מאחר, שילמתי לנהג המונית והמשכתי ברגל.

איך שאני מגיע לסניף, אני רואה את מתי טל, בכיר בהנהלה המרכזית של בנק הפועלים. הוא רואה אותי ומפטיר בחיוך: "אל תשכח שאתה חייב לי פרה". אף אחד לא הבין על מה הוא מדבר.

בשנות ה-50, כשהייתי ילד, היו בשכונת גאולה וסביבתה כמה רפתות. הכי קרובה לבית שלנו היתה הרפת של בכור ברחוב פאת השולחן, ולא רחוק ממנה הרפת של ביאלה בראשית חוכמה וזו של אבא של מתי טל, חיים הרש רייכנטל, ברחוב אבינעם ילין. בדרכן למרעה, עברו הפרות ברחובות ועשו את צורכיהן באופן חופשי, כמו בהודו.

בחצר הגדולה של רייכנטל היתה גם מאפיית המצות של בידרמן, ששילם לרייכנטל חלק משכר הדירה במצות שמורות שנשברו. רייכנטל היה מאכיל בהן את הפרות שלו כל הפסח, כדי שהחלב שלהן לא יהיה בגדר חמץ. בשבוע הזה, כמו במטה קסמים, הרחוב שהוביל לתחום המרעה שלהן בסנהדריה היה נקי מגללים, כי הפרות חטפו עצירות. אלה שהקפידו בפסח לשתות רק את החלב של רייכנטל אמרו שהרחוב נקי כי הפרות רועות ליד קברי הסנהדרין ובחג נדבק בהן ניצוץ של קדושה.

 

באחד מימי הפסח, אני וחבר שלי יעקב מרזל סחבנו חתיכות של ראי שבור מהחצר של קופיץ הזגג והתחלנו לסנוור עוברים ושבים. כשראינו מולנו את עדר הפרות של רייכנטל סינוורנו גם אותן. בין הפרות היתה אחת פוזלת שקראו לה שפרה. כשההשתקפות של השמש ריצדה לה בין העיניים היא נתנה טיסה וברחה לכיוון הרפת. הרועה התימני התחיל לרדוף אחריה וצעק עלינו: "מה נטפלתם דווקא לזו, יש לה נשמה של צדיקה. השם ישלם לכם כגמולכם".

שפרה עלתה על מוקש

גם למחרת לא הנחנו לשפרה. הגענו לרפת וסינוורנו אותה שוב ושוב. היא התחילה להשתולל, דרסה את השער ופרצה בריצת אמוק לכיוון העיר העתיקה. כשהגיעה לשטח ההפקר בין ירושלים היהודית והירדנית, עלתה שפרה על מוקש והתפוצצה. הקצבים משני חלקי העיר עטו על הבשר כמוצאי שלל רב וחיילי צה"ל והליגיון הירדני כמעט נקלעו בגללם לתקרית גבול.

כשרייכנטל שמע על זה, הוא עזב הכל והגיע למאפיית "המשביע" של אבא שלי. "הבן שלך צריך ללכת לבית ספר לפושעים", הוא צעק בהתרגשות, "הוא סינוור את הפרה שלי והיא עלתה על מוקש. עכשיו אתה חייב לי פרה". אבא שלי הקשיב לו רוב קשב, וכשנפגשנו שאל אותי אם זה נכון. "מה שרייכנטל לא מספר לך זה שנמאס לה מהמצות, אז היא ברחה לעיר העתיקה לאכול פיתות", עניתי.

לא זוכר איזה עונש קיבלתי, אבל מאותו יום נזהרתי לא לעבור יותר ליד הרפת של רייכנטל. גם אחרי שנרגע, בכל פעם שהיה רואה את אבא שלי ברחוב הוא היה מזכיר לו: "אתה חייב לי פרה".

הרבה אנשים לטשו עיניים לחצר הגדולה של רייכנטל, שכל השטח מסביבה כבר היה בנוי. כל כמה ימים מישהו היה מתייצב אצלו ומציע מחיר מפתה. רייכנטל, איש עבודה ישר הליכות שלא חשב לרגע להתעשר מאדמתו, סירב בכל תוקף. כשהמשקיעים המשיכו לבלבל את המוח, הוא היה פוטר אותם תמיד במשפט "תשאלו את הפרות אם הן מסכימות".

מחירים של רמת אביב ג'

הרפת המשיכה להניב חלב בלב אזור המגורים, עד שב-1959 קיבלו רייכנטל ושאר בעלי הרפתות בשכונה צו פינוי משר החקלאות, משה דיין. גם אחרי שהרפת שלו חוסלה, כל פגישה של רייכנטל עם אבא שלי היתה מסתיימת בהערה מחויכת: "אתה חייב לי פרה". חיים הרש רייכנטל נפטר ב-1971 וגם אבי הלך לעולמו בינתיים, אבל החוב עבר בירושה. כיום, כשהבן שלו מתי טל רק רואה אותי, הוא שולף מיד: "אל תשכח שאתה חייב לי פרה".

 

באמצע שנות ה-80 נמכר המגרש של הרייכנטלים תמורת שתי דירות, פינוי-פיצוי של בידרמן מהמצות על חשבון הקבלן, וסכום כסף. על השטח הוקם בניין בן ארבע קומות, עם מרתף, מחסנים וחנייה. עם הזמן האמירו מחירי הנדל"ן בשכונות החרדיות ודירות של 70 מ"ר החלו להיחטף במחירים של טלביה ורמת אביב ג'.

לפני עשר שנים הגיע אלי יהודי חרדי מברוקלין שביקש לקנות דירה באזור. למזלו, בדיוק באותו זמן הוצעה למכירה דירה בבניין שהוקם על הרפת של רייכנטל. הגעתי איתו לשם, ופתאום אני רואה מהומה סביב הבית. "מה קורה?", שאלתי את אחד האברכים שהתקהלו בכניסה. "נכנסה בהמה", הוא ענה ביידיש. נטשתי את הקליינט שלי, הסתננתי דרך טבעת הסקרנים הצפופה וגיליתי לתדהמתי פרה פוזלת בחדר המדרגות. כשראתה אותי, היא פרצה בדהרה וברחה לכיוון העיר העתיקה.

אחרי שהראיתי ללקוח את הדירה, נכנסתי לרכב ופתחתי את הרדיו, וישר אחרי דיווח על מעצר חשוד בזריקת בקבוק תבערה הודיעו שמתנהל מצוד משטרתי אחרי פרה שברחה מבית המטבחיים ליד הגבעה הצרפתית. "מה פתאום פרה בחדר מדרגות, זה נורמלי אצלכם?" שאל החרדי מברוקלין, ופער עיני עגל כשעניתי: "יש לה זיכרון גנטי".

בית המטבחיים על גבול הגבעה הצרפתית נהרס לפני כשמונה שנים ועל חורבותיו מעלה כיום אבק הרכבת הקלה של ירושלים, שיוצאת לזחילות הרצה קצרצרות וגורמת לפקקים דווקא כשאני ממהר לפגישה.
 

הכותב הוא מתווך נדל"ן ירושלמי, מחבר "אגדות מונשיין"


כל הזכויות שמורות למחבר בלבד.


 
דוד מונשיין במדרחוב ירושלים. צילום: יהודה עצבה
© כל הזכויות שמורות
ז', אייר, תשע"א. 11.5.11


4. דיוק הסטורי
מאת: יחזקאל ויקסלבוים 27/05/2016
האבא של דוד היה אופה בהמשביע ולא בעל הבית, אבל במצור בשנת תש"ח תוך כדי ההפגזות זרק לנו למקלט ככר לחם, [היינו שכנים]כאשר חילק את הלחם במכולות.
3. אז החזרת לו את הפרה?
מאת: אפרת אסף ללא תוכן 24/05/2011
2. תשובה לאפרת אסף
מאת: שפרה גאלר 26/06/2011
שמעתי שמונשיין החזיר למתי טל כפשרה סטייק אנטריקוט בפיתה
1. כבר שנים אני גרופי שלך
מאת: שאול שיף 23/06/2011
יש לי שבועון תורני בשם בסוד שיח. מבקש רשות לפרסם הסיפור על הפרה עם כל הקרדיטים.
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|