נשברה הכותרת

נכתב על ידי: יוסף עוזר

 הייתי השבוע עם דליה אחותי באיזור התחנה המרכזית של ירושלים. אמרתי לה: בואי נקפוץ לדודה לאה ודודה סעידה.

קפצנו. רחוב גדרה משקיף על ליפתא. קול מנועי המכוניות היה בא לכאן מהכניסה היחידה לירושלים. הגענו לירידה. כאן נצבו בשורה בתים מהם נמלטו הערבים ב1948. הירידה התלולה עדיין כאן. אבל מורד ההר כבר אינו מוביל לליפתא. מחלפים חתכו את ההר וירושלים כבר לא פינת חמד. הרבה דברים כבר אינם פינת חמד. ואין שיחי סברס, שקדיות, תאנים, תרנגולות. צעדנו אני ואחותי כמו שנכנסים למערת הימים שהלכו לעזאזל בלי שאף אחד הרגיש.

 

פתאום ראינו את הבית של דודה סעידה- איפה הוא? היה שם סלע גדול ועץ תות. כאן עשו לי בר-מצווה. פתאום גם הבית הערבי מחופה האבנים הגסות, של האשכנזי החרדי, שהיו חלונותיו מצופים פחים, נעלם. ידענו כילדים שהם נחבאים מאחורי פחים כי היה להם ילד "משוגע" אבל כעת יש הגדרות: היתה לו תסמונת דאון. הם התפללו כראוי אבל הוא היה משרבב את הלשון ומוציא קולות. והם הסתגרו. מה יכול היה אלוהים לעשות?! שני שיכונים חדשים, מגעילים עומדים כעת במקום הבית שלהם.

ואם הייתם רואים את החידוש הארכיטקטוני הזה של ירושלים הייתם מוציאים לשון גם אתם. אין הגדרה לכיעור ולירושלים שראינו שם. ומה יכול, עכשו, אלוהים לעשות?!

 

איך כל המתחם התכער. איפה המדרגות לדודה סעידה? איפה חלון המטבח שהיה בגובה מטר וחצי - כמו הגובה שלה- שממנו יצאו ריחות החמין והשיר: יָרוּשָׁלַיִם מַל דָּהָבּ - באינטונציה מזרחית?

יָרוּשָׁלַיִם מַל דָּהָבּ. חזרה על השורה כאילו במתכוון, כאילו אין ממש המשך.

קראנו לו "הבית של דודה סעידה" למרות שדודה סעידה נפטרה כבר מזמן וכל הריחות והקולות והשמחות והעצב הם שנותרו באיזה שהוא מקום והעניקו לשממה שנותרה מהבית את השם: הבית של דודה סעידה.

 

כך גם לגבי הבית של דודה לאה.

דודה לאה היתה אגדה. שי עגנון היה כותב "תהילה" הרבה יותר מפוארת לו הכיר את טבעה ואת שפתה של דודה לאה. לא הקמטים איפיינו אותה. לא שנאות של ליטאים וחסידים שרטטו את חריצי חייה, כדרך בני אירופה שסופריה עושים מהחריצים מרקחת כדרכם. משהו אחר לחלוטין. אבל גם שי עגנון שהילך בין החריצים בסמטאות ירושלים איננו. ואינה השפה והלשון והפצע הפתוח שאין לו חבישה וירושלים אינה כבר אם ואחות רחמניה.

 

הכניסיני תחת כנפך, דודה לאה. פעם הכנת חמין במעט שהיה לכם ולשלושה עשר ילדיך. בסיום הכנתו של החמין, התנפצה לפתע נורת הלהט שדלקה מלמעלה והאירה מעט את חיי המשפחה באורו הצהוב של אדיסון ההוא.

כל הזכוכיות הדקיקות נפלו לתוך סיר החמין שטרם בושל. ודודה לאה נגשת לחלון שפונה לגבעות הרחוקות של קבר שמואל הנביא, שהיה בממלכה הַהֲאשֶׁמִית ואמרה לאלוהים: ווָאלָה אְל עֲאוִ'ים! כל הכבוד לך אלוהים המתוק!

לשמואל הנביא לא הפריע הגבול.

 

ואחר כך הבטנו לתוך הבית של הדוד יהודה שהיה נוטר.

הבית עדיין עומד ללא פגיעה אנושה.

בית ערבי עם עמודים מופלאים ואריחים מעוטרים. עיטורי פרחים וערבסקות מהימים שארץ ישראל היתה צרורה בצרור החיים לא פחות מאשר היום.

למעלה על גג הבית המדהים, רואים עדיין רעפים אדומים ועליהם ניצב אותו מבנה קטן מפתיע, גם לו גגון אדום ודלת זעירה, כולו כמו בית זעיר והדלת הזעירה- פתח ליונים שבאים אליה. מעיין תיבת נוח לשעת חרום לבעלי הכנף האלה. עשרות יונים שכנו בו בבית שבולט בצורה משתאה בשיאו של הבניין ואין בו יונה אחת. למה שתהיה?

בערב היו היונים חגות בחגיגה ואנו הילדים הכרנו בליבנו הקטן בהוד החגיגה ההיא של היונים וזמן ראשית צמיחת התבגרותנו ושאיפתנו לפרוס כנפיים.  

 

דלת הבית פתוחה מעט. משכנו את הידית. מי נמצא כאן, הרי דוד יהודה נפטר לפני שנים.

סודות אפלים וחבל תליה יש בסיפור שחותר מהבית הזה ועוד דברים משונים שלעולם לא אדע.

השעה היתה אחת עשרה לפני הצהריים בקירוב. הדלת פתוחה מעט. דחפנו בזהירות. מי נמצא כאן עכשו? הרי דוד יהודה מת כדרך כל האדם. 

וראינו להפתעתנו ערימת ישֵׁנים שם על הריצפה. הם שכבו שם, בחורי ישיבה צעירים, עם גופיות ופיז'מות ותווי גוף שומניים-עגלגלים, ומתחתם האריחים המקסימים מימי 1948, שהשתרעו מאז, ללא התנגדות.
 
חול המועד סוכות והבחורים כנראה כבר נפנפו לולבים וערבות "אנא ה' הו-שי-עה-נא". מנומנמים על הריצפה, על מזרונים:

 

"בוקר טוב. אֶה, פעם גרנו כאן". נו, אז מה. "רק רצינו לראות". אין פה כלום. "התאנה בחצר?". מה יש לתאנה, אין תאנה. "נותנת פירות?" איזה פירות - - - ?! - - -

 

הם אינם יודעים אם התאנה שמאחורי הבית נותנת פירות. הם לא מרשים.

וליד הבית של דודה לאה היתה ההפתעה. עמדו שם באותה שעה שבאנו שם - איש בן ארבעים אולי ואני בטוח שעוד מעט אזכר למה שכחתי מי זה.

לפעמים השיכחה מאותתת שהעבר שעומד מולך אינו מחוק. מי זה - סביבו בנות בכל מיני גילים ופתאום מישהי צועקת: ואיפה עץ התות?!

כאן כבר נפלו העיניים אל הלב: אתה אולי אח של יהודה שרנצ'י? גם אתם באים לזכור מי חי כאן ומי רוצה לקום לתחיה?

האשה אמרה: כל הגוף שלי רועד. הוא אמר: אני בניתי את האבנים האלה. ושברתי את הסלע שהיה כאן. הם יהרסו הכל. בונים כאן שיכונים כאלה. הקבלן עשה כבר שתיים. סְתַּכֵּל שָׁמָה, סתכל, איזה עיר מגעילה. סתכלנו. סתכלנו והסתכלנו.

שרה כורדיה. כך קראנו לאמא של יהודה שרנצ'י.

זוכר את הקורקינט שעשינו מהקוגלגרים והסילקים?

הילדים של יהודה שרנצ'י הסתכלו בנו. בשנינו וגם באחותי והיה מובן שהם מתבוננים בנו כאילו אנחנו בניינים ישנים.

חול המועד סוכות. גם חגיגי וגם חורבני. והאוטובוס בתחנה המרכזית הקרובה יחזיר עוד מעט את אחותי דליה לעמק יזרעאל, לעפולה.

 

מתחת להר דהרו המחלפים ודרסו את הזכרונות בצמיגים מתוצרת סין, כנראה.

ככה נפגשנו - מתגעגעים שבאו באקראי לאותו המקום שבו ירושלים כבר איננה ולא האנשים שבישלו בה את חיי היומיום כשעברו ארצות וחיים כדי להיבנות מתוך המוות ולחיות עם קצה הנשמה.

והילדים? הם התפזרו לכל רוח. מישהו מחביא ציור. מישהו מחביא בכי. מישהו מחביא את מחבואו ונקבר בתוכו.

איזה סיפור.

נראה שאין לו סוף לסיפור. חסר סוף לסיפור.

כמו בית שאין לו גג. שאין לו כבר ריצפה. שנעקר המשקוף. שדרים בו רוחות זרות ולא יעזור כמה כבישים יִסַללו בירושלים וכמה מנהרות. אם נעקרה הדרך ההיא, נעקר איתה הזמן ונעקרו העיניים המביטות.

דודה לאה מביטה מהר המנוחות.

שני הורי, דודה סעידה, דוד יהודה.

איזה מזל שאין לנו בבית שלנו לא גפן ולא תאנה, לא אריחים ערביים מעוטרים ולא עמודים מפוארים, לא סברס ולא קולות מנועים נוהים בערגה לירושלים, לא שקדיות ולא תות, לא סלע גדול שחוצבים לאט, לא זכרון טראומאטי מהורים שנמלטו על נפשם לארץ ישראל ולא ביתן קטן עם יונים על הגג.

הנחש שהתפתל למטה היה מחלֵף עם פקק.

אחותי ואני עלינו בעליה שלפני כן היתה ירידה. עלִינו. וככל שהעליה הגיעה לשיאה ידענו שאין לנפילה שיקום. ולא יהיה.
 


 
עם המשפחה בשכונת ליפתא בירושלים
© כל הזכויות שמורות
יג', כסלו, תשע"ג. 27.11.12


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|