מפגש תושבים בנחלאות 2010

לקראת כלה, סיורים בנחלאות

נכתב על ידי: בועז ניסן

שבת של ירושלים.

אין צורך להיות ירושלמי על מנת לחוש את קדושת השבת. הקדושה שאופפת את העיר מתחילה עוד בימי שישי בבוקר בהמולת הרעש האופייני לשוק מחנה יהודה.
שברקע עולים קולות התפילה של סיום מנייני השחרית. קולות הסוחרים והילדים שחוזרים מהתלמוד תורה נמהלים עם ריחות ההדסים שהרוכלים מוכרים בסמטאות השוק וריחות החלות ומיני המאפה שעולות מהמגדניות, ומסתיימות לקול תקיעת השופר המכריז על כניסת השבת וברקע נשמעת מרחוק קריאת המואזין המוסלמי שמתערבבת לצלילי פעמוני הכנסיות.
 

בנחלאות שלא אז בשכונת נחלת ציון רחוב באר שבע של היום הייתה גרה משפחה ספרדית בשם דלה- רוזה, בסיום ארוחת הערב של ליל שבת לאורן של העששיות היו בני המשפחה היו פוצחים בשירה מן המקורות.
"מי שאכלנו משלו אכלנו, ברכו ה' " ובהמשך אז כל הרחוב היה מצטרף אליהם בשירה.
כשהם סיימו את השירה אז בני משפחת סרי שהיו גרים בהמשך הרחוב היו פוצחים בשירה תימנית,לאחר מיכן הפרסים,הכורדים,החלאבים העיראקים והמוגרבים, דומה היה שכל הרחוב משתתף בשירה. כך כל שבת היו מסיימים את ארוחת ערב השבת.

שבת בירושלים של אז,,, פשוט אינה דומה לשבת בכל מקום בארץ. זהו ייחודה, זהו יופייה וגם קדושתה.

נחלאות מורכבת משכונות רבות שניבנו על ידי בני העדות השונות. נחלת אחים נחלת ציון,זיכרון יוסף,ואוהל משה.
לכל שכונה יש האופי המיוחד לה,לעובר כאן ישנה תחושה של נסיעה מארץ לארץ. כך ניבנו בתי הכנסת שאנו רואים היום.
בית הכנסת הגדול "עדס" לקהילת ארם צובא הינו אחד המפוארים שבשכונה בעל מיבנה גדול ויפה עם חצר ירושלמית טיפוסית המרוצפת באבנים גדולות,לצידו שוכן בית המדרש ע"ש עזרא הסופר.

בית כנסת זה שבחלב נקרא ע"ש יואב בן צרויה כובש העיר בימי קדם זמן בנייתו המשוער הוא במאה ה – 6 לספירה.
מאז התפללו בו יהודים כמעט תמיד,גם היום עומד על תילו שבעיר חלב שבסוריה.
בתחילת המאה ה- 19 הגיעו העולים הראשונים לירושלים מחלב והקימו את נחלת ציון וביוזמת אנשי העדה הוקם בית הכנסת הגדול לקהילת ארם צובא. בימי מלחמת העולם ה 1 נפגע הבית הכנסת בהפגזות בין האנגלים לטורקים ששלטו אז עדות לכך מאותה המלחמה ההיא זקני המקום יראו לנו את דלת הברזל המחוררת מהקליעים,מהקליעים אלו ניפגע שלום תם איש השכונה יליד הכפר שילוח אשר איבד את שני רגליו.
את אמנות הברזל עיצב בנו של שלום תם.
בבית הכנסת עצמו ישנו העתק של כתר ארם צובא,הכתר הוא הכתב  היד העתיק של התנ"ך וניכתב בראשית המאה ה- 10. קטעים מקוריים של הספר נמצאים בהיכל הספר . בתוך הבית הכנסת רואים גם ציורי הקיר של השבטים וארון הקודש שמעוצב בסגנון דמשקאי.
את ארון הקודש היפיפה הביאו במסע ארוך על גבי פרדות מדמשק שנשאו את לוחות העץ המשובשות צדף נדיר ויפה. פרט לבמה שאותה חידשו בעת האחרונה ואת העבודות הזמינו אצל הארמנים שבבת לחם. כיום מתפללים בו כל בני העדות בשכונה.

בלילות השבת של החורף,חושך,והאוויר בחוץ נקי וקר,פנסי הרחוב מאירים את הסמטאות והעצים. מתאספים בני השכונה לשעתיים קסומות וחמימות לשירה, שירת הבקשות שירה של תחינה לבורא העולם.

ברחוב באר שבע ישנם עוד בתי כנסיות שהוקמו ביוזמת תושבי השכונה,לע"נ יקיריהם כגון: בית הכנסת אהליאב לעדה הפרסית, בטיש. וכן בית הכנסת לעולי עמדיה יהודים כורדים שעלו מעמדיה שבכורדיסטאן.

מסורת בת אלפי שנים מספרת כי מוצאם של יהודי כורדיסטאן מעשרת השבטים שהגלתה אשור,יהודים כורדים חיו בקרב העם הכורדי המפוזר בין מס' ארצות:עיראק,איראן,תורכיה סוריה וכן ברית המועצות לשעבר.הם חיו באזורים ההרריים ושמרו על שפתם הארמית הקדומה.

בשנות ה- 20 ו ה- 30 של המאה ה-20 עלו ארצה יהודים כורדים רבים הם הגיעו בדרך ולא דרך  לאחר שחצו גבולות וצעדו מרחקים ארוכים משאת נפשם הייתה ירושלים ובה הם הקימו את שכונותיהם ובתי הכנסת שלהם.אבי סבי אהרון הגדול עלה ארצה מבגדד עם שישה מתוך שמונת לידיו לפני יותר ממאה שנה. באותם הימים היה קשה לצאת מעיראק.

אבי סבי ארגן עגלה עם סוסים צידה לדרך וחפצי ערך וכך ללא הודעה מוקדמת ברח מעיראק. לאחר נסיעה של חודש ימים במדבר בדרכים מסוכנות הגיע ארצה לירושלים.
ירושלים של אז הייתה עיר ללא ישובים מסביב,רובם גרו בתוך החומות והתחילו להקים את השכונות שמחוץ לחומות,ימין משה.נחלת שבעה ומאה שערים.
בתחילה התאכסן בבית האורחים שבעיר העתיקה,בה גרו עולים עד שמצאו להם מגורי קבע. עם הזמן נקנו יותר ויותר אדמות מחוץ לעיר העתיקה וגם אבי סבי קינה חלקת קרקע וכך הגיע לנחלאות הבית שאבי סבי בנה נמצא עד היום הזה ברחוב אבן ספיר בנחלאות, בית ארוך עם פרדס לול תרנגולות ובאר מים מאחור.
אז לא היו צינורות מים והבאר הייתה משמשת לשתיה רחצה וכביסה.באותם הימים השכונה הייתה כעין כפר קטן עם ההווי המיוחד שלה.
סנדלרים.חייטים,עבדו בחנויות קטנות בסמטאות השכונה.

ברחוב בצלאל שכנה חנות מיוחדת לממכר מוצרי חלב,כפי שאימי סיפרה לי שבזמן המצור ותקופת הצנע של שנות החמישים היו מחלקים חלב בתלושים, הייתה זאת חנות ללא פאר והדר המוכרים לנו כיום,עם דלפק ארוך ושני מקררי קרח וכדי החלב מנירוסטה שבעזרתו חילקו חלב ומוצרי חלב בהקצבה.
את החנות ניהל סרי תימני דור שישי מיוצאי כפר שילוח אשר גורשו משם במאורעות תרצ"ח 1929.לפני קום המדינה התבצעה חלוקת החלב בנחלאות עם כדים וחמור,את החלב חלבו מהעיזים שמשפחת סרי קיבלו מהעיר העתיקה. עוד בשעה 4 בבוקר עם הנץ החמה היה יעקב סרי יוצא עם אביו יוסף סעדיה לחלוקת החלב, כך היו עוברים מאזור לאזור בנחלאות עד שהיו מסיימים את החלב בכדים חוזרים הביתה וממלאים שוב וממשיכים בחלוקה, יוסף סעדיה גר אצל דודו מפני שהוריו נפטרו.

כל יום הדודה הייתה מכינה כריכים על מנת שיאכלו כאשר ינוחו מעבודתם,באחת הפעמים בשעת העבודה תפס הרעב את יוסף סעדיה ואכל בזמן העבודה--- לפתע הופיע דודו ובכדי שלא יראה אותו אוכל מיהר ונתן את האוכל לחמורו....
 
שלום פלאפל.

שלום ושדי נולד בשנת 1906 בצנעא שבתימן,לאחר תלאות רבות הצליח להגיע רק עם אמו בשנת 1935 שאר בני משפחתו נשארו בתימן,
שלום ואשתו היו האבא והאימא של העדה התימנים בשכונה.
בתחילה עבד כ'כחיל. יום אחד עבד אצל אדם חשוב ונכבד ותוך כדי עבודתו סיפר על  בני משפחתו שנשארו בתימן, אותו אדם שהיה בעל קשרים עם צמרת הממשל הברטים הצליח לסדר אישורי כניסה לבני משפחתו של שלום, פרט לסבו שניפטר עקב תלאות הדרך כולם הגיעו לארץ והתיישבו בנחלאות.
באותה התקופה הפרנסה הייתה קשה ושלום נאלץ לפרנס את כולם.היות ופרנסת הכחיל לא הספיקה אז לכן בעצה אחת החליטו להתפרנס ממכירת הפלאפל.
בתחילה הייתה זאת עגלה גדולה שהיה מסתובב ברחובות השכונה.והיה צועק פלאפל פלאפל.
במרכז רחוב בצלאל ליד החנות של סרי מול הבית הכנסת של האורפלים שכנה אז החמארה של שעי'ה האשכנזי.כך קראו לו כי היה האשכנזי היחיד בשכונה.

החיילים הבריטים ששירתו באזור היו מעבירים אז זמנם הפנוי בשתיית משקאות חריפים, כשהיו בגילופין היו רואים את שלום עם עגלתו היו תופסים אותו ומדרדרים את העגלה במורד הרחוב לכיוון גן סאקר שהיה אז שדה בור.וכל זאת מתוך צחוק ושטות וכמובן שלא הייתה לו ברירה.
יום אחד.אברהם ודעי ז"ל מנכבדי השכונה הציע לשלום לקנות את המחסן שמתחת לבית הכנסת של האורפלים.
ושם נשאר עד יום מותו.

לפני מלחמת השחרור פעלו במקום אנשי האצ"ל שהתמקמו בעזרת הנשים ושם היו מעבירים הדרכות לשימוש בנשק וליציאה לפעילות מבצעיות במסווה של שיעורי תורה ,כאשר חששו הלוחמים מהרעש שהיו עושים שלחו את אחד הילדים לשלום בכדי שיגביר את אש הפרימוס.
בזמן המצור לשלום היה מלאי של חומוס וקמח שאותם חילק לתושבי חינם אין כסף.

החנות הייתה מעין כוך קטן ששכן אז מתחת למבנה של הבית הכנסת אורפלים מול בית אבי סבי.
חנות קטנה זאת משכה אליה אנשים מכל העדות.עד היום זכורה לי שאלות הנצחית עם חריף בלי חריף.?

ברחוב בצלאל שוכנים להם לאחר כבוד בתי הכנסת לעדת הג'רמוקלים ולעדת האורפלים. אורפלים הם היהודים יוצאי העיר אורפה שבדרום מזרח אנטוליה שבטורקיה.
על פי המסורת אורפה היא אור כשדים שבמקרא,למרות שיש כאלה שטוענים שאור כשדים היא בעיראק של ימינו.
יהודי אורפה יצאו מעיירות ששמם זהה לג'רמוקלים המכונים גם אורפלים וזאת בגלל הקרבה הגיאוגרפית בין הקהילות אלו שבאנטוליה וכן בגלל קשרי החיתון שהיו קיימים בינהם.

האורפלים במקור הם צאצאי גולים מתקופת בית ראשון ורובה נקראו לוי צאצאי שבט לוי.
על מנת להבחין בינהם הוסיפו הכינוי לוי עבוד,לוי אסלן,לוי חממי ועוד שמות כגון באשר, גזולי ולוי אורפלי רובם עלו בשנת 1896 בעקבות הפרעות שהיו נגד הארמנים בתקופת הסולטן עבדול חמיד השני. בדרכם הם עברו דרך חלב והקימו את שני בתי הכנסת האלו.

האורפלים היו ידועים ביכולתם להביא לעולם  בנים ואילו הכורדים הביאו בעיקר בנות.
האורפלים לא חיבבו בעיקר את הכורדים,כל שבת אחרי החמין האורפלים והכורדים היו יורדים לגן סאקר שהיה אז שדה בור והולכים מכות.
אפילו המשטרה הבריטית פחדה להתערב.

האורפלים הצטיינו בעיקר בעבודות סבלות והם היו חזקים מאוד.

הכורדים היו הבנאים של ירושלים,ולא היו בנאים כמותם שהכירו גם את טיבם של האבנים לבניה. בית הכנסת של עולי שיראז.
בית הכנסת " בית יצחק" לעולי שיראז שיש בו 12 חלונות כמספר שבטי ישראל. עולי שיראז הראשונים הגיעו לפני יותר מ – 100 שנה.
הם הפליגו באוניה מפרס  ובדרך סבלו תלאות רבות.
יחד איתם היה ר' יצחק כליפא ובניו בעודם מפליגים נפטר ר' יצחק כליפא. רב החובל הורה לזרוק את הנפטר לים כי כך הייתה הוראת השלטונות הטורקים אז שאסרו להביא נפטרים לארץ.
העולים בקשו מרב החובל להתקין ארגז עץ ושמו את ר' יצחק עם ציצית בתוך הארגז ורשמו ירושלים עיר הקודש וזרקהו לים.
לימים  קנו האחים חלקת אדמה בנו דירות וחלקה אחת הקדישו לבניית הבית הכנסת.

כל העדה התנדבו אבל כסף לא היה להם אז לאחד מנכבדי העדה היה רעיון חפר בור מים מילא במי גשם ומכר לערבים שגרו אז בשיך באדר הסמוך אבן תמורת דלי מים כך אמר להם, בערבים עם לוקסים. לימים קיבלו בני הקהילה מכתב מהקהילה היהודית בהודו שהארגז עם הנפטר הגיע לכלכולתא וניקבר שם.

בבית הכנסת היו 12 חלונות כנגד 12 השבטים,3 מדרגות לתיבה כנגד 3 האבות,מדרגה אחת ליד ההיכל על שם השם אחד.
המפתן הגבוהה נבנה כך על מנת לאפשר השתחוות להכיל.
בתקופה הראשונה שימש המקום לאכסניה לעולים שעלו מפרס ולא היה להם מקום לינה והם לנו בעזרת הנשים עד שמצאו מקום לינה.
בזמן התפילה היו קמים ומסדרים את המצעים.
 

לאמא שלי יש את המפתחות של כמה בתי כנסת בנחלאות,איפה שהיא רוצה היא הולכת עד לפני זמן לא רב הייתה פותחת כל בוקר את הדלת של בית הכנסת בית יצחק עם הנץ החמה בשעה 4 בבוקר,היא הייתה פותחת בשביל הנשים ובשישי שבת בשביל כולם,הייתה באה בצהריים ומכינה את המיחם בשביל השבת.

עשרה קבין של יופי ירדו לעולם,מתוכן תשעה נטלה ירושלים, אבניה,רחובותיה בעיקר בתיה של ירושלים הינם עדות אילמת למה שהיה כאן בעבר.
דוממים ולעיתים שוממים,אף על פי כן אוצר בלום של סיפורים מסתתר מאחורי כל בית אלו בתיה של בירת הנצח.

כשחושבים על ירושלים,מדמיינים על חצרות ובורות המים ובית כנסת עתיק. ריחות התבשילים ובליל השפות של העדות כל בית כל אבן חצר ורחוב יש הסיפור שלו. "מיזי יאהודי" כך כינו הערבים את האבנים האלו,,,בתי האבן של ירושלים. עקשן קשה ונצחי, אילו אבנים היו יכולים לדבר, היו מספרים לנו המון.

דם יזע ודמעות זה הסיפור על העולים שחזרו לארץ.

חמש שכונות בנתה משפחת מונטיפיורי- ימין משה השכונה הציורית היפה שצופה אל חומת העיר העתיקה,זיכרון משה ליד כיכר השבת,
שתי השכונות אוהל משה ומזכרת משה צמודות ליד שוק מחנה יהודה,רחוב אגריפס מפריד בין השוק לשכונת אוהל משה ומזכרת משה,מזכרת משה הייתה ברובה אשכנזית ודיברו שם יידיש, באהל משה דיברו ספרדית.

כשמגיעים למזכרת משה האשכנזית במוצאי שבת שומעים מהבית הכנסת "המבדיל בין קודש לחול, חטאנו הוא ימחול".
שעוברים לאוהל משה שומעים מהבית הכנסת  "המבדיל בין קודש לחול חטאינו הוא ימחול זרענו וכספנו ירבה כחול ככוכבים בלילה.
מי גרו בשכונה הזאת- גרו בה כל מיני משפחות,משפחת ושדי של התימנים, משפחת ביבי,בן סיניור נחמיאס ביבס.כהן נבון.אלה ספרדים טהורים דוברי לאדינו וסלוניקאים.

כאן היו גרים אחד ליד השני,חצר ליד חצר,כל מיני משפחות,כל משפחה יש לה השפה שלה, המטבח עם המאכלים שלה,כל משפחה הבגדים שלה הסיפורים המנגינות נוסח התפילה משלה,כל עדה רצתה בית כנסת משלה אז היו הרבה בתי כנסת, של העיראקים של התימנים של הפרסים של החלאבים עדס, של הסלוניקאים ושל הדוברי הלאדינו חסד ורחמים ואהל משה,גם לכורדים היה בית כנסת,
איך הסתדרו איך הבינו אחד את השני,אי אפשר היה לדעת היה איזה חיבור אהבת ירושלים כבוד האדם והזולת.

לשכונה הזאת יש שער גדול ויפה המחובר לבתי השכונה מרחוב אגריפס מול השוק זה השער הראשי לשכונת אהל משה,7 שערים יש לשכונה,באמצע השכונה ברחבה הזאת יש גינה.פעם הגינה הזאת הייתה מטופחת יותר היו שושנים יפות,ויש עצי התות ובגלל זה קוראים לה גן התות ויש שם הבורות המים  וחצרות הבתים לכל חצר היה שער ברזל ואו מקרש ואף אחד לא היה נועל לא סוגר הבית לא היה מה לגנוב.
השכנות היו נפגשות בניהן לתה של אחרי הצהריים.איך שהייתה ניכנס לחצר הייתה מריח ריח של תמצית תה, תה אמיתי המתבשל לו שעתיים שלוש.

מה הייתה רוצה בתה,נענע, לואיזה, שיבה מה שאתה רוצה יש בסירים. היו שמים לך בתה בכוס זכוכית עם תחתית וכפית קטנה וקובית סוכר מה שאתה רוצה שותה מהתה, לוגם לאט לאט עושה לך טוב בלב והיו מספרות הטלנבלות של השכונה.

בדורנו כשאנשים מסתגרים מאחורי הדלתות  הפלדה הסורגים והחלונות הכפולים ואפילו לא תמיד מכירים את השכן ממול. נעים להתרפק על ימים אחרים.
על החצרות הציוריות של בתי נחלאות והסביבה החצרות שהיוו את שכונת נחלאות והשכונות הסמוכות לה אלו שכונות שהסתכמו בארבעה בתים ארוכים שהיוו את ההוי של נחלאות. חצרות שמוקפות בתים שבמרכזו צומח עץ תות לתפארת ואו עץ תאנה ולידו בור המים התנור ובית הכנסת.
אלה היו משותפים לכל הדיירים, הדירות פנו אל החצר והשירותים והמקלחות היו משותפים. ליד בור המים נפגשו הנשים כאן במקום הזה סיפרו סיפורים נרקמו אהבות וגם השנאות.
כל בית כל שכונה בנחלאות נושאת את האופי הייחודי לה. זאת ירושלים של אז.
נחלאות היוותה את מרכז הקליטה שלה הירושלמיים שיצאו מהעיר העתיקה והעולים החדשים שבאו מהארצות השונות.
העליות של ארצות המזרח,מתימן מאורפה ומכורדיסטאן. כאן נוצרה הירושלמיות במיטבה כאן צמחו הסיפורים העממיים.
סמטאות צרות,פינות ירק יפיפיות,כתובות חקוקות במשקופי הדלתות,,עדות למעשי הראשונים שבנו את השכונה,,,אבן ירושלמית חלונות ושערים בירוק בכחול טורקיז,ובניהם  מתנופפים ברוח הכבסים התלויים בין הבתים. בתים של אנשים שמקבלים את הבאים במאור פנים.
זאת ירושלים של אז...... ממני בועז ניסן.

 


 
המספר בועז ניסןעם יקי סרי ויהודה עצבה בנחלאות בירושלים
© כל הזכויות שמורות
י"א, סיון, תשע"א. 13.6.11


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|