סיפורים נוספים:
 
כדי חרס. צילום: יהודה עצבה

סיפורו של שואב המים הזקן

נכתב על ידי: יהודה עצבה

מספר: יהודה עצבה:


שלום כאן יהודה עצבה.
הפעם רציתי לספר לכם סיפור עתיק, עתיק יומין, על שואב מים זקן בכפר.
 היה היה שואב מים זקן בכפר. יום יום, היה מעמיס על גבו שני כדי חרס גדולים והולך אל המעין לשאוב מים. כשהכדים נתמלאו היה הולך ועולה אל הגבעה הגבוהה בכפר ושם מוכר מים לכל בני הכפר.
ושני הכדים היו שונים זה מזה. כד אחד חדש ממורק ויפה ואילו הכד השני ישן, מצולק, מכוער בשל השנים הרבות שהשתמשו בו וסדק ארוך לרוחבו.

מדי יום היה הכד החדש צוחק ולועג לכד הישן-כמה שאתה מכוער, כמה שאתה ישן. הגיע הזמן ששואב המים יחליף אותך באחד כמוני חדש ויפה, כמה שאתה מצולק וסדוק. חבל על הזמן לשאוב אתך מים כי ממילא עד שאנו מגיעים למעלה הגבעה לא נותרים בך כמעט מים.
ככה היה הכד החדש ממרר את חייו של הכד הישן ומטיח בו עלבונות. לאט לאט חילחלו הדברים לליבו של הכד הישן. מי יודע? חשב בליבו. אולי הגיע הזמן ששואב המים באמת יזרוק אותי וייקח לו כד חדש.
יום אחד אזר הכד הישן אומץ, ניגש אל שואב המים הזקן ואמר לו – למה לך אותי? קח לך כד חדש במקומי, כך תוכל להעלות שני כדים מלאים תמיד לראש הגבעה, הגיע הזמן לזרוק אותי, אינני בעל ערך יותר, אני ישן, מצולק וסדוק.

הביט שואב המים הזקן בכד הישן ואמר לו – בוא, בוא רגע, הבט אל הגבעה למטה, רואה אתה את השביל המתפתל במעלה הדרך מן המעין עד כאן. רואה אתה לצד הדרך את שורת הפרחים לצד הדרך. אתה יודע, כל יום כשאני מעמיס על כתפי את שני כדי המים וקשה לי מאוד הדרך, יש רגעים שאני עומד להתמוטט, אבל כשאני רואה את הפרחים המקסימים והיפים האלה בצד הדרך שבו אתה נמצא, אני מקבל שוב כוח.
 ומי אתה חושב משקה את הפרחים האלה?

 

© כל הזכויות שמורות 

 


 
מתוך העיירה שלי. עץ ורפיה מעשי ידי האומן ברוך מיירניץ.
© כל הזכויות שמורות
כז', סיון, תשע"ו. 3.7.16


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|