ז'אקלין אונסיס

נכתב על ידי: חיים כהן

את מירב החדשות הייתה מקבל בבית הכנסת עם כל מיני פרשנויות אם רצית או לא רצית. ותמיד זה היה נגמר בריב אידאולוגי עם קללות וברכות. עד היום יש אנשים שלא מדברים אחד עם השני ולא בגלל שהם כולם בקבר.
מדינת ישראל היתה צעירה וכל דבר שקרה בעולם היה מהווה איום קיומי עבורנו, כמו  משבר הטילים בקובה ואנחנו פורבאשו (כאילו)  והאמריקאים יצאנו גדולים בזכות האומץ של ז'ון קנדי נשיא ארצות הברית שהיתה כמו אמא שלנו והיינו חלק ממנה בהצלחות ובהפסדים.
 כשהם זכו באוליפיאדה, גם אנו זכינו. אני זוכר היינו מקבלים המון מדליות זהב בשנות השישים , היה נראה כאילו העולם עומד להחרב  בגלל המשבר בקובה ובסוף הרוסים החליטו להתקפל ולהוציא את הטילים ממנה (כמה ברכות גומל עשינו )

עוד שבוע חולף ועוד שבת מגיעה. אני הולך לבית הכנסת, בחוץ כבר עמדה חבורת מתפללים ודברו ברעש "מי מת" שאלתי.

ז'ון קנדי נרצח, ענה לי אחד מהם.
 זה מאד חשוב מי מפרסם את החדשות ראשון  ואתה רץ עכשיו לחפש מישהו שלא שמע כדי לספר לו.

שוב דאגות , מה יהיה עם "אמא"  אמריקה ומה עובר עליהם כל פעם רצח אחר. עוד באותו ערב ישבנו לשמוע חדשות ושמענו יותר פרטים על הרצח. ראינו  תמונות של הנשיא באוטו פתוח בדאלס ואיך ראשו של הנשיא נשמט ואשתו ז'אקלין קנדי בפאניקה ואת התמונות האלה אני בחיים לא אשכח.
עברתי לנויורק לזמן מוגבל (אני שם כבר למעלה מארבעים שנה וגם קניתי קבר ). בשנת 74 הייתי עובד כנהג מונית, מכרתי את הדירה ברמת אשכול וקניתי מונית.
לתקופה זמנית התחברתי לאיזו חברת מוניות  והייתי מקבל גם  עבודות דרך הקשר. באחת הפעמים עניתי על קריאה והסדרן אמר לי ללכת לרחוב 55 ליד שדרת מאדיסון שם הנוסע ז'אקי או.

עמדתי ממול הבנין ולא האמנתי למראה עיני, ז'אקי אונסיס מתקרבת לכוון האוטו. רציתי לצאת להגיד לה שלום, אבל בנויורק יש הרבה  אנשים חשובים ואיש לא מטריד אותם.
היא המשיכה  להתקרב עוד יותר קרוב ופתחה את הדלת שלי, רציתי להגיד לה שאני מצטער לא יכול לקחת אותה כי אני מחכה לנוסע ולפני שפתחתי את הפה היא אמרה לי אני ז'אקי  או.
האסימון ירד לי "או זה אונסיס" היא ביקשה אותי בקול כל כך עדין, לקחת אותה לשדרה החמישית, היא רוצה להחליף בגדים וללכת לסרט על רחוב ברודווי. התחלתי לנסוע ולא יכולתי להוריד את עייני מהאישה האצילה הזאת. כל קטעי הטלוויזיה מאותו הרצח, חלפו בראשי. היינו ביחד בערך חצי שעה וזה היה כמו נצח. בעיניי תמיד חשבתי  למי ומתי  אני יכול לספר את הסיפור עם ז'אקלין אונסיס קנדי כנראה היום זה היום.
 


 
ניו יורק. צילום: יהודה עצבה
© כל הזכויות שמורות
ב' חנוכה, תשע"ו. 8.12.15


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|