סיפורים נוספים:
 
רחבת קבר שמואל הנביא, 2007. צילום: יהודה עצבה

סגירת מעגל

נכתב על ידי: שמואל כהן

המשאית יצאה מליד בית הלוויות בסנהדריה ונסעה בשביל צר מאוד המגיע עד נבי סמואל. אמי, אחי הגדול והדודים והדודות עולים נושאים סלי אוכל. הם עולים לקבר שמואל הנביא. כולם עלו ואמי מוסרת אותי לאחותי אומרת לה: תחזירי אותו הביתה.
הייתי ילד צוציק כזה. המשאית התחילה לנסוע ואני רץ אחריה ובוכה, מה זה בוכה! רץ ובוכה בכי מגעיל. הדמעות שלי עצרו את המשאית, ואמי תפסה אותי בכוח והעלתה אותי למשאית. נתנה לי מכה ואמרה לי: שה, שב בשקט. ישבתי בשקט אבל מה זה נהניתי מהנסיעה! שום נסיעה במכונית לא תחליף את ההנאה הזאת עד היום.
זה היה שביל צר. המשאית קרטעה. ראיתי את הספסלים ואת העצים נוסעים לאחור, וזה היה פלא בשבילי, והוצאתי חצי גוף החוצה בשביל להרגיש את הנסיעה.
הגענו לנבי סמואל, הנביא שאני קרוא על שמו. הגענו לכניסה של הקבר, בעצם זה מסגד ובתוכו הקבר. בכניסה לקבר יש שער גדול ירוק ועמד שם ערבי בגלבייה, עם שפם, פרצוף מאוד עצבני, ומי שעשה תזוזה - הוא לא אפשר לו להיכנס.
טוב, נכנסים. אחי הגדול נכנס ואמי תופסת אותי כדי שהשומר לא יראה. הוא עוצר אותה ואומר לה: האדה וולאד ממנוע בדכול [זה ילד, אסור לו להיכנס].
אמי עזבה אותי. הוא סגר את השער, דלת כבדה, וכולם בפנים. התרוממתי להציץ לחור של המנעול כדי לראות מה ההורים עושים שם.
הצצתי וזה לא עזר. זזתי הצדה. יש שם מושבי אבן. ישבתי והתחלתי לבכות. לא הבכי המרגיז ההוא אלא בכי גרוע יותר מהקינות של תשעה באב, בכי ברֶוֶרְס. עכשיו השומר הערבי הקשוח זז באי נוחות. הוא בא אליי ואומר: יא ואלד, אֶמְתַא תִּכְּבַר בַּעֱתִּיק תִדְכוֹל [ילד, כשתגדל אתן לך להיכנס]. 
יצאו מהקבר ואמי משכה אותי למשאית. אתם מכירים את הפוזה כשילד כועס. הוא גם בועט ברצפה. ואני מרוב שכעסתי בעטתי ברצפה, רק שכחתי שהיו לי נעליים חתוכות, וקיבלתי מכה באצבעות. עלינו למשאית והיה בכי ראשון ובכי שני. עוד בכי הייתי מקבל סטירה.
 גדלתי. הייתי בן עשרים ושמונה, בן שלושים. בימי ההמתנה במלחמת ששת הימים הייתי בנווה אילן, ואחר כך הגדוד שלנו נכנס לגבעת הרדאר ולכפר בידו. הגדוד נראה כמו שיירה של צוענים: טנדרים עם בוץ. בא המ"פ ואומר לי: שמואל, בוא הנה, נקפוץ לנבי סמואל. נזכרתי בשומר שאמר "כשתגדל". תמיד אמרתי לעצמי שלעולם לא אגיע גם לשם. הגעתי עם המ"פ ואני כולי רועד. לא ידעתי שלנבי סמואל אפשר להגיע משם. חשבתי שאפשר להגיע רק בשביל העפר. לא ידעתי מה יש מאחורי נבי סמואל.
אנחנו מתקרבים לנבי סמואל ואני כולי רועד. הגענו לכפר ונכנסנו. זה היה גם מוצב ירדני גדול. התחיל להחשיך, אך היו שם כמה פנסי רוח. ואני נכנס. באתי לכיוון הקבר והשומר הערבי לא היה שם. החור הגבוה של המנעול נעשה נמוך. נכנסתי פנימה ואני חושב לעצמי מה אומר לשומר: ואללה, אמרת כשתגדל, והנה אני גדול במדים של צבא. נכנסתי ומאוד התרגשתי. כשיצאתי היה חושך מצרים וישבתי בטנדר הפז'ו שלי. אמרו שמסתובבים שם חיילים ירדנים. ישבתי בטנדר, האף של הטנדר אל מול ירושלים, וירושלים חשוכה לגמרי, ומה שמאיר אותה זה ההבזקים של הפגזים. הייתי מוטרד כי רוב הפגזים נפלו בתל ארזה, שכונת מגוריי, ואני יושב ודואג ונזכר בהפגזה במלחמת השחרור. הדלקתי את הרדיו ושמעתי שידור על כיבוש הכותל. ישבתי ואמרתי לעצמי: חזרת לקבר שמואל הנביא. בכיתי בכי אחרון וסגרתי מעגל.

 
שער הכניסה לקבר שמואל הנביא
© כל הזכויות שמורות
חוה"מ פסח, תשע"א. 2011


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|