סיפורים נוספים:
 

החמור בלירה והאוכף בשתיים.

איפה, איפה החתונות של פעם? מי שמע על אולמות? חתונה עושים בבית, בבית הכנסת, מקסימום באולם הכניסה של בית הספר. היום, אם אין אולם כלבבו של הזוג המיוחד, מוטב לא להקים בית בישראל. והאולמות, סתם אולמות? אם לשפוט לפי השמות, כל מלכי העולם עברו לשיכון מפונים ואת ארמנותיהם וגניהם העמיסו על אוניות ושלחו לארץ לכבוד חתני וכלות ישראל.  אין מה לנסוע לצרפת כי 'גני וורסאי' ו'ארמונות וורסאי' נמצאים בארץ.  'ארמונות המלכים' ' מצודות הנסיכים' וטירות מלכת שבא' כולם פה, זרועים באזורי התעשייה השונים. בואו ותבחרו.

אין פלא שבאולם כזה הכלה לא מתרצה להינשא בלי שמלת חופה במחיר של עשרת אלפים שקל ויותר ללילה אחד והחתן לא מוכן להתפשר על פחות מלהקת 'חתולי הגגות המבואסים' שתנעים את הערב. מה זה חשוב אם יומיים לפני כן צלצלו מהבנק והזהירו שהחשבון במינוס גדול, לא צריך להתרגש, יבואו המוזמנים, יביאו צ'קים ובא לציון גואל.

היום אתה מקבל הזמנה לחתונה כזו, אם היא מגיעה בדואר רשום או  שהוזמנת באופן אישי אז אכלת אותה. אם היה לך מזל והיא הגיעה בדואר רגיל, אתה פשוט מתעלם ואחרי החתונה אתה עושה פרצוף של מופתע בתשעה באב ואומר לבעלי השמחה 'אה, איזה פספוס, דווקא לא היה לנו מה לעשות באותו יום, בטח הייתה משהו החתונה, איזה הפסד!' באמת, איזה הפסד? הפסד של לחיצות ידיים ונשיקות מאולצות על הלחיים, צלמים מעצבנים, שכנים לשולחן שאתה לא מכיר וכל רגע מבקשים 'אפשר את סלט הכרוב' 'תעביר לי את החמוצים בחיאתק'.

השימוש הנפוץ בבחיאתק הוא סוג של הפגנת קירבה סחבקית כשאין כזו, בחיאתק, בחייך. בעצם זה הדבר הראשון והאחרון שאתה מצליח לשמוע כראוי כי התזמורת קולטת אתכם  וחושדת שיש פה ניסיון לפתח שיחת רעים ואז היא מרביצה 'פול ווליום' וקוטעת באיבו כל ניסיון של תקשורת. השיחה שמתנהלת עכשיו בין המסובים שגורל משותף זימן אותם יחד סובבת סביב הציר של 'מה? מה? את הזיתים? הטחינה? מאיפה אני מכיר את החתן? מה? מה?' וכך זה נמשך עד שזוגתך צועקת לך באוזן  - הוא בטח רוצה לדעת מתי מגישים את המנה העיקרית. חסר אונים אתה עובר לשפת הידיים, מקרב את קצה האצבע לאוזן ומנפנף ביד תנועות של 'שלום ולהתראות' שתי התנועות יחד בשפה הבינלאומית פירושה ' מצטער, לא שומעים'.

במאמץ אחרון אתה מנסה להציל את הערב מידי התזמורת, מחכה עד שמבטך יצטלב עם אחד הנגנים ומסמן לו בקשה בסימן בינלאומי ברור להוריד את הווליום. הוא מחזיר לך חיוך משמעותי שהבין אותך ויהיה בסדר, מסתכל על חבריו לתזמורת ומחליף אתם חיוכים, בשפה של הנגנים זה 'עוד נאיבי אחד חושב לנהל לנו את החיים' והם ממשיכים בשלהם כאילו אתה לא קיים. אבל לא כל הנגנים רשעים, לפעמים צץ אחד שהוא קצת בן-אדם, הוא מסמן לך 'קלטתי אותך' ניגש ונוגע באחד הכפתורים. זה הפסיכולוג של החבורה, הוא עושה 'כאילו' ואתה אמור להאמין שהוא באמת הזיז משהו. עכשיו אתה יודע בוודאות שעשית עיסקה גרועה, נתת צ'ק די שמן ושרפת ערב.

בעבור חצי הסכום יכולת לשכור פינה פרטית במסעדת גן יוקרתית ולחגוג את יום ההולדת של זוגתך בשקט. היות ואין שום סיכוי שהתזמורת תחזור בתשובה והמנה העיקרית לא תגיע לפני חצות כשאתה מלא בלחמניות בצקיות, חומוס וסלט כרוב, הדבר היחיד שבידך לעשות זה לקום, להתנצל בפני בעלי השמחה שאתה חייב ללכת כי הבטחת להורים של הבייבי-סיטר להחזיר אותה מוקדם ויאללה,  לאוויר הצח.

אח, מי יחזיר לנו את החתונות ב'סטייל' של הנחלאות? מי שלא ראה חתונה בנחלאות לא ראה חתונה מימיו. ערב לפני החופה עורכים את טכס החינה בבית הכלה ולמחרת כל הנשים בידיים צבועות כתום עמוק, נושאות את בגדיה ותכשיטיה של הכלה על מגשים ומלוות אותה ברגל, כמובן ברגל, בשירה וריקודים, חליל ותוף, לבית המרחץ 'בריאות' בפינת רחוב בצלאל. לאורכה של כל הדרך השכנים צופים מהמרפסות וזורקים סוכריות ואורז. בכניסה מקבל את פני המשלחת בעל בית המרחץ רכוב על חמורו, חמור מפואר ומקושט וברדעה [אוכף] יפיפיה עם גדילים צבעוניים משתלשלים משני צידיה. לא סתם היו אומרים עליו זקני השכונה 'אל חמאר בלירה ואלברדעה בלירתין' ( החמור בלירה והאוכף בשתיים ).

החופה הייתה נערכת בבית ההורים או של אחד הקרובים, בחצר בית הכנסת או בית הספר והכיבוד היה על טוהרת ההכנה הביתית שלשמו גויס כל המערך הנשי, בנות משפחה, חברות ושכנות, כל אחת וחלקה על פי המומחיות המיוחדת לה. המתנות היו ענייניות כנדרש לבית החדש, צ'קים? מה זה צ'קים? למי בכלל היה פנקס צ'קים? גלדיולות, כן. הו, הגלדיולות! להביא זר גלדיולות זה היה מעין חובה  מקודשת והן נערמו בכניסה, אחת על גבי השניה.

החגיגה נמשכה שבוע שלם, כל ערב נערכו שבע הברכות וכל פעם בבית של קרוב משפחה אחר. השיא היה בשבת חתן, לאחר התפילה החגיגית היו מוליכים את החתן לביתו  בשירה וכל הקהל הוזמן להשתתף בסעודה, ארוחה שהתפרשה על מרביתו של היום בזמירות ופיוטים. זה היה שבוע מתיש, אבל בלתי נשכח.

 הערה: סיפורו של מספר הסיפורים הירושלמי פפה. הלוא הוא שבתאי מזר מזרחי מחבר הספר "כמי השילוח". סיפור זה סופר במועדון מספרי הסיפורים הירושלמי ושובץ באתר ב- יד', שבט תשס"ח. 21.1.08.


 
© כל הזכויות שמורות



הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|