סיפורים נוספים:
 
הפואמה של יצחק למדן 'מסדה'

שנית מסדה לא תיפול

נכתב על ידי: יהודה עצבה

מספר: יהודה עצבה:






שמע בני, אבל תשמע טוב מה שאני אומר לך. מדינת ישראל זה לא דבר שהולך ברגל. עד לא מזמן, מה לא מזמן? קמצוץ של זמן. היינו יהודים בגלות. הכו בנו, פרעו בנו, שרפו את אבותינו בתאי הגזים, קרעו את אבותינו במכשירי העינויים של האינקביזציה, רק בשל היותינו יהודים.
קרה הנס. יש לנו בית, יש לנו מדינה, יש לנו צבא, תעשייה, מושבים, קיבוצים, אוניברסיטאות, ישיבות ובתי כנסת, ערים פורחות, מסילות רכבת וכבישים. חקלאים עברים עובדים את אדמת הקודש, בתי ספר בעברית. הלשון שהייתה לשון הקודש בבית המדרש מפיחה בנו חיים בכל מעשי ידינו. הכל חי ותוסס.
 אבל, גם כאן! בבית שלנו, שאליו התפללנו דורות על דורות. גם כאן לא מניחים לנו. אויבינו רוצים לחסל אותנו מרחוק ומקרוב. הם, אומרים את האמת. הם רוצים לזרוק אותנו לים.  בעצם, הם נלחמים בנו מלחמה ארוכה שנמשכת שנים רבות במטרה להתיש אותנו ולהביא לכך שנישבר ונוותר.
נכון, גם בתוכנו יש  ויכוח מר על הדרך. המצב לא פשוט ולעיתים אנו חשים שהוא כל כך מסובך שאין לנו אפשרות להתיר עצמנו מתוכו. אבל מצד שני המצב פשוט הרבה יותר ממה שנוכל לחשוב, כי לנו בעצם אין מקום אחר, אין לנו בית אחר. בדיוק כמו שכתב יצחק למדן בסיום הפואמה שלו מסדה : "פה הגבול ומכאן לאין מוצא אחד יובילו כל האורחות"

 
הסופר יצחק למדן
© כל הזכויות שמורות
יט', אלול, תשס"ט. 8.9.09


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|