לפני שנים נסעתי לבקר בחול המועד פסח בחגיגת הסהרנה של אחי בני כורדיסטאן שהתקיימה אז בגן השלושה צמוד לקיבוץ ניר דוד. אל הבמה עלה הנשיא החמישי מר יצחק נבון לברך, הוא פתח פחות או יותר במילים הללו: אחי בני כורדיסטאן, הדהוקים והעמדים והברזנים מנה אותם שבט שבט וזכה לתשואות והמשיך: באתם לארץ הזאת לא ביקשתם דבר מאיש במו ידיכם פילסתם דרכים ובניתם את הארץ הזאת ועל כך מגיעה לכם התודה. ואכן אני זוכר כילד את אותם ראשוני העולים שהגיעו לארץ מכורדיסטאן עם הלבוש המיוחד, המכנסיים הרחבים שקראנו להם 'שרוואלך בילה' בפי העם, ועם מעיל הג'ובה הקצר והלאפה, מעין כפייה של בד על הראש. מוצקים היו בעלי כוח רב, אנשי תורה ועבודה, תמימים. לשון הארמית השגורה בפיהם ומטבעות הלשון העברית אפיינו את לשון החכמים שלהם. אכן זכות ראשונים להם לאחינו בני כורדיסטאן בירושלים, בבניין ירושלים בעבודות חציבה ובסלילת הדרכים הראשונות. אני זוכר את צעקות הבארוד שלהם: בארוד בארוד, מהדהדות מקצה ירושלים ועד קצה. ללא כל אמצעי הגברה. הם ידעו לחצוב בסלע להניח את אצבעות הדינמיט בכמות הנכונה ובצעקות הבארוד שלהם הרחיקו אותנו מאיזור הפיצוץ. לאחר גשם רסיסי האבנים שנחת באיזור כמפל מים מתדרדר, ידענו שיש מי שמפלס עבורינו את הדרכים בין סלעיה של ירושלים המתחדשת. ועל כך מגיעה התודה והברכה לבוני ירושלים הראשונים. אחינו יוצאי כורדיסטן.