מראש פינה לחיפה

 פעם  שאל דדי  את סבא :
-סבא, איך הייתם נוסעים מראש פנה  לחיפה?
- מראש פנה לְחַיְיפוֹ ? פשוט מאוד ואין לך דבר קל מזה , ענה סבא. קודם כל צריך  להגיע לחאן של גִ'יבּ יוּסֶף , ( שם קם כעבור שנים קיבוץ עמיעד)
- אז איך הגעת? איזה רֶכֶב היה לך?
- מה פרוש איזה רֶכֶב? רֶכֶב לרכב עליו , או פרדה או סוס, המשיך סבא, ואז,  חיכינו שם בחאן של גִ'יבּ יוּסֶף לשיירה של הרוכבים שתרד  דרך ההרים, מצפת  ולאחר שהשקו בחצר החאן את הבהמות העייפות ירדנו בשיירה לכפר נחום,
- למה בשיירה ? ומה פתאום כפר נחום?  תמה דדי
-למה בשיירה?  סבא היה לפעמים חוזר על השאלות בתמיהה תמימה  ,– כאילו: מה יש לשאול? מה פה לא ברור? הרי זה כל כך פשוט ומובן! - למה בשיירה? מי שלא נסע בשיירה היה מוּעַד לשוד מצד כנופיות של שודדים,  שרק חיכו לרוכבים בודדים או אפילו בשנים,  לשדוד כסף ורכוש.  אבל משיירות הם התרחקו, ראשית, מפני שמובילי השיירות היו לפעמים חמושים  ושנית , אם היה בין הרוכבים איזה איש חשוב , לפעמים התלווה לה שוטר טורקי.
ואז, כשהגענו לְטַבְּחָה - השיירה התפצלה ,מי שהיה צריך לטבריה המשיך לטבריה ומי שרצה להמשיך לחייפו -  ירד בכפר נחום. 
-אבל מה שייך כפר נחום לחיפה? 
-כי שם עלה על סירה שתיקח אותו על הכנרת ישר לצמח..
- צמח! קרא דדי , הרי זה כבר מהצד השני של הירדן !
-נכון, אמר סבא, אבל שם הייתה  התחנה של הרכבת,  שתבוא מדמשק  , תרד לבית שאן, תמשיך ותעבור דרך כל עמק יזרעאל, עד ליעדה הסופי , לחייפו. ושם חיכינו לה יחד עם כל הנוסעים שהגיעו גם מטבריה ומהמושבות בסביבה ומהגולן, ערב רב של אנשים.
וחיכינו. ואחת מן השתיים : או שהרכבת יצאה כבר , ממש זה עתה , ממש עכשיו,  כלומר, יכול להיות לפני שעה , אולי שעתיים, אולי יותר...
-יא אללה! איזה פספוס! אז מה עשיתם בינתיים ?
-מה עשינו? נפגשנו עם אלה שבאו מהמקומות האחרים, בעיקר מן המושבות ,שאלנו על קרובים ומכרים , שמענו מה קורה בעולם ואל תשכח שסבתא דאגה לי לצידה לדרך והכינה לי בסל,לחם וביצים קשות וחצי תרנגולת צלויה או חריץ של גבינה וגם ירקות.
וחכינו לרכבת הבאה, שצריכה להגיע ממש עוד מעט , באמת, עוד מעט. כלומר אולי שעה אולי שעתיים, אולי יותר...
- אבל , סבא, התפרץ דדי, הלא זה בזבוז זמן נוראי !
- בזבוז זמן? חזר סבא כדרכו על השאלה , לטף את ראשו של דדי והוסיף בחיוך: למה? מה יש, ילד , מה יקרה? חַיְיפוֹ תברח ?
מאז הפך המשפט הזה למטבע לשוני מקובל במשפחה שלנו . כשיש מתח ולחץ ... ואין זמן... וצריך למהר... וצריך להזדרז... וצריך להספיק... אנחנו עוצרים רגע ומתעשתים:
מה יש? מה קרה ? מה יקרה ? חַיְיפוֹ תברח ?
 

דדי, בנם של אבנר ודבורה קוזוינר, נכדו של חיים יוסף קוזוינר, מספר  הסיפור.ְ
דדי נהרג במלחמת לבנון הראשונה, בכ"ז תשרי, תשנ"ג, 14.10.82. 

   יהא הסיפור לזכרו.

דבורה קוזוינר,  ראש פנה.                  סוכות  תשס"ח,    ספטמבר , 2007.