|
לאמא היה אח, אלברט (שאחי,אודי, דומה לו מאוד לפי התמונות!) ואחות – אנה (בתי, אנהאל – קרויה על שמה. אהבתי את הדודה כל-כך!!!).
דודה אנה היתה נשואה לבחור רומני, והם ברחו בכיוון ספרד, ולא בכיוון דרום צרפת להיכן שההורים (סבא וסבתא) ואחותם-אלישבע שקרויה בצרפתית ג'ולייט –אמא.
ליד הפירינאים הם נעצרו ושמו אותם במחנה עבודה.
הדוד הרומני, איש שנון ומבריק הציע להגיע למרפאה. פצע את עצמו ברגל, וכשהצוות היה עסוק בחבישות וטיפולים אלברט, דודי, התגנב לבויידעם, שטח קטן סגור מתחת לתיקרה.
הסיפור הוא שכמה ימים טובים אלברט התחבא שם. בישיבה. (אי אפשר לעמוד). עם מעט חמצן.
הדוד פצע את הירך כל יום באופן עמוק יותר כדי להגיע למרפאה, ובעורמה-השד יודע איך-לזרוק איזו כיכר לחם לכיוון הבוידעם.
תארו לעצמכם. בלי לנשום-שלא ישמעו- בלי יכולת לעשות צרכים...ובכלל....אין גבול לדמיון האנושי.
יום אחד אלברט התעטש או זז. הוא נתגלה. ונילקח מיידית לדירס-מקום בדרום פריז-מקום ריכוז של כל היהודים. ומשם בטרנספורט למיידנק. היום והשעה ומספר הטרנפורט- הכל רשום וידוע. ירשתי את המסמך הקר והמזויע הזה בגרמנית.
ומי שמכיר את עמק האלה, היכן שדוד נלחם בגולית, וליד צלחות הלוין הגדול-יש שם אנדרטה ל 80,000 יהודי צרפת (אלברט נולד בפריז, לא בבריסל כמו 2 אחיותיו-אמי ודודתי). על סלע גדול בקיר מעוגל חקוקים שמותיהם של כל היהודים, כל אחד בטרנספורט – לפי המספר, התאריך, ותיאור מספר היהודים-גברים, נשים, גילאים, מקום ההולדת, תאריך הלידה, בסדר אלפביתי מופתי. כל כך קל להתמצא. כמו הדיוק, מכונת המלחמה והתעשייה הגרמנית של ההשמדה.
עבורנו-זה הקבר שלו.
מידי שנה-עם אמא ז"ל-היינו מגיעים בשבת הסמוכה ליום השואה עם זר פרחים. ושם אמא הואילה להוציא עוד כמה משפטים. לספר ל – 5 הנכדים שכל כך אהבה! וטייפ המנהלים הוחבא מאחורי הגב....
וגם השנה-משפחתנו הקטנה בדרך לשם. הולך ונהייה קשה-לוגיסטית: אחת(אחייניתי) כבר רופאה בבית-חולים, זה בפרוייקטים של הייטק, ומגיח לארצות שונות.....אבל-נמצא לנו שבת משפחתית מלוכדת ומאוחדת רק שלנו. ונחלוק כבוד לאלברט.
ילדי היו במשלחות-הנוער לפולין. גם למיידנק.
ארז, בני, התרגש שם מאד. הרגיש כאילו ידית הצריף בוערת בידו. הכל כל כך חי. ונושם. כאילו עזבו רק הרגע, והשחרור היה רק לפני כמה שעות. מה קרה לאלברט? היה-לפי הסיפורים-רזה וקטן ובעל תושייה בלתי רגילה. אולי קפץ מהקרון? על איזה דרגש ישן?באיזה צריף?
אולי התאבד על הגדר? בטח ובטח שלא עבר עינויים. לא הוא!
סבא וסבתא בבלגיה, אחרי המלחמה, היו עומדים על שפת הים, עם תמונתו הגדולה, להיכן שחזרו הבלגים אחרי המלחמה-בנסיון לשאול כל אחד אם ראה, אם ידע....עד שהגיע המכתב-המפורסם, ההודעה הלאקונית מגרמניה על כך שנלקח למחנה ההשמדה מיידנק.
אין קשה מן הספק!!! נראה לי ששנים הם (סבא סבתא ואמא ודודה אנה) ודאי חשבו שהוא עוד חי. אולי התנצר. אולי יצא מדעתו. אולי נמצא באיזה בית-אבות השד יודע איפה...
כיום נותרה רק האנדרטה בעמק האלה. ושוב נגיע עם זר פרחים ועם לב עצוב.
ודודתי? בבית הסוהר בספרד שהו איזו תקופה, עד שנודע לסבי בקוואיון=פרובנס. (לא היה דואר. לא טלפון. לא מיילים....שמועות עברו מפה לאוזן, גם בין הארצות. כנראה).
סבא גייס עורך דין ממרסיי-העיר הקרובה, שילם הרבה כסף אחרי מכירת-תכשיטים וכל אשר הצליחו להציל במנוסתם לדרום צרפת. נסע לספרד, שיחד את הסוהרים והצליח להציל את הזוג.
דודי נפטר בבלגיה. דודתי אנה עלתה ארצה. עזרה לי בגידולו של אמיר. היתה אישה מדהימה! לא יכלה ללדת אף פעם והקשר בינינו היה מאד מיוחד! הייתי יותר מבת עבורה.
כשארז, בני, היה בן שנה – נפטרה מרשלנות רפואית בהדסה. סתם כך. חשבו שכואבת לה הקיבה, העלו לגסטרו-כאשר התלוננה על לחץ. בחזה (לא בקיבה! וכאב ביד שמאל. כל קטין יודע שזה ממקור של הלב, לא של הקיבה. נפטרה בחטף על שולחן הטיפולים.
נותרתי עם ריק נוראי.
מיד הריתי.
אחרי שנה נולדה בתי המקסימה, אנהאל הקרויה על שם דודה אנה.
הדמעות זולגות.ואיתן הלב שמח ומתרחב על דור שלישי שהוא מקור לגאווה ולאהבה אינסופית.
כרגע מצאתי ב"מגירת-היקרים" של הבנים, בחדרם, קופסת תכשיטים קטנה עם צמר גפן ובה אבן שחורה. משנת 99 – בה ארז נסע במשלחת לפולין. חייבת לצטט:
למעלה בכתב יד-24.4.99 – "לסבתי(אמאלה שלי) באהבה ובהבטחה שלעולם לא נשכח. אף פעם."
אבן במיידענק
אבן קטנה, אבן תמימה,
ישבה שם ממש דוממה.
אבן קטנה, בדרך כלל היא קרה,
אך את כף ידי היא שרפה.
את הכל היא ראתה, ראתה-אבל שתקה.
שתקה, כמו רבים אחרים,
שידעו, אבל לא סיפרו דברים.
הרמתי את האבן הזאת,
בלי לחשוב על מה עלי לעשות.
עשיתי זאת בלי יותר מדי מחשבה,
כי האבן הזאת אותי משכה.
אולי המשיכה באה בגלל קרבת משפחה,
בגלל שבה לפני הוא נגע. (לפני-בניקוד של פתח)
כי כשנגעתי בה הרגשתי מעין קירבה,
לאח של סבתא, שבמקום זה ניספה.
אבל האבן הזאת מסמלת יותר,
היא לוחשת לי-לעולם אל תוותר.
אבן קטנה, שחורה, שבי מעבירה מחשבות,
על הבית, על מה שקרה כאן ועוד המון שאלות.
שאלות קשות, שעליהן אין תשובה
והכל בגלל אבן, שלי היא כל כך חשובה.
האבן הזו שהיא הכל ראתה,
ראתה-אבל שתקה.
כשהרמתי אותה משנתה,
היא עדיין שתקה
אבל איך שהיא החלה להתעורר,
היא התחילה הכל לי לספר.
את אותה אבן מדהימה חשבתי לזרוק,
וכך גם לזרוק את כל הבעיות והצרות,
אבל כל החכמה היא לדעת להתמודד,
ועל האבן לשמור.
עד שהביתה נגיע, ולסבתא אותה אתן,
מכל הלב.
יש אנשים עם לב של אבן
יש אבנים עם לב אדם
ארז פורן, כיתה י"א בי"ס בית-חינוך, ירושלים. דליה 11.4.10
|