|
שלוש שנים התאבל השיח ג'ראח על מות חילמי בנו הבכור. אמר לו חותנו עבדאללה: קום מאבלך כי הכפר צריך אותך, ולא קם. אמרה לו אשתו איבתיסאם: קום כי אני זקוקה לך, ולא קם. כך, לא אכל ולא שתה וליבו הלך והתרוקן. יום אחד בא דרויש נודד לדלתו. דפק ואמר: אללה הגדול שלח אותי אליך לומר לך דבר. הכניסו ונתן לו מקום. עבר יום, שתק. עבר עוד יום, שתק. שלושה ימים לא דיבר דבר. אחר
אמר לו: אללה אומר כי תחרוש בשדה, הלך וחרש בחמורו. אמר לו: אללה אומר כי תחרוש בסוסך, חרש בסוסו תלמים מעוקלים. אמר לו: אללה אומר כי תחרוש ישרים. וכך מבוקר עד הערב, כל דבר שעשה השיח', אמר הדרויש כי אללה ציוה אחרת. רגז עליו השיח' ובא לגרשו. אמר הדרויש: בכל הימים אתה מקבל מעשיו של אללה והוא את מעשיך, עכשיו שאין אתה מקבל את מעשיו, גם הוא אינו מקבל את מעשייך. שמע השיח' ולא גרשו.
רצה השיח' לקום מאבלו אך כובד הצער משך אותו מטה. התחיל הדרויש צוחק ונהנה. זלל כחזיר, שתה יין, והתהולל עם נשים קלות דעת בבית השיח'. קם השיח' לגרשו. ענה לו הדרויש: כיוון שאתה לוקח עליך את כל צער העולם, לא נותר צער בשבילי ואני נאלץ להיות בשמחה. אמר השיח': לא אני שמתי על עצמי משא זה. ענה לו הדרויש: רק אחד יכול לשאת את כל צער העולם וכל שמחתו. הנח לו לבצע את תפקידו והנח לנו לעשות רצונו. נהיה אנו בני אדם.
הלך הדרויש, והשיח' חזר לאכול ולעבוד ומעט מעט פג צערו.
הסיפור נשלח על ידי הרושם אמיר חרש. שובץ באתר ב- מוצש"ק, כז', שבט, תשס"ט. 212.09.
הערה: כל הזכויות שמורות על כל המשתמע מכך.
|