סיפורים נוספים:
המספרת נורית שני בתערוכת ציוריה

עמוד הבית » קהילות מספרי סיפורים » הסדנה האינטרנטית » סיפורי הסדנה האינטרנטית » תגובה שהיא סיפור

תגובה שהיא סיפור

נכתב על ידי: נורית שני.

מאוד נהניתי מלילך צור. האב, הבן וההד שלה, ממשיך לקרוא אהוווואו בתוכי. המספרת שהיא אני קוראת את הקריאות האלה אל תוך הסיפורים שאני מספרת. כמו לילך אני יושבת על גבעה אחת, או על במה אחת ומדמיינת שאני על פי תהום סיפור. אני קוראת בקול חלול: "מי אתה?" והסיפור שואל "ומי את?" כשאני מספרת סיפורים של אחרים פחות ברור לי מי אני ככלי התהודה לסיפור. כשאני מספרת סיפורים שלי, ברור יותר. הסיפורים הטובים שלי, אלה המנומסים, סובבים סביב תמונה או סצנה שראיתי בחיים וציירתי כציירת. העצירה, הפריים והשאלה שלי אל הציור: 'מי אתה' מולידה הד בצורת סיפור.
למשל: רציתי לצייר את הרגע בו הפגשתי את אהוב ליבי עם אבי. הייתי בת 20. אודי שאהבתי אז, אמר לי: 'למה עלי להכיר את ההורים שלך? אני מתחתן איתך לא איתם! ' איך אביא אותו אליהם? הוא אהב טיולים. גם הורי אהבו טיולים. אמרתי לו: 'בחופש אהיה באוהל בהרים, אתה מוזמן'. ביום הראשון הוא לא בא, גם בלילה לא בא.
בלילה השני הרוח העיפה את האוהל שלי וקמתי לייצב אותו. לא ישנתי טוב. באור ראשון הריצ'רץ' נפתח, יד השתרבבה פנימה אצבע קראה לי לצאת. עמדנו אני ואבא שלי על העשב הרך על טיפות הטל הדבוקות בו. כמו יום שני לבריאה. שדה עד לאופק, שמים וקו. קו האופק. אבל בנוף שלנו היו שני קוים.
היה קו של עקבות שטבעו טביעות בעשב הרטוב אל האוהל שלי וחזרה. "מי היה באוהל שלך בלילה?" אבא שאל ומיד עקב אחרי העקבות שהובילו לאופנוע שהכרתי. אבל איפה הוא האיש? אבא התכופף, פינה ערמת עשב וגילה פנים מזוקנות. שתי עיניים כחולות נפקחו. אודי שהיה איש מילוט, בא בלילה, לא ידע לאיזה אוהל להיכנס, רוח חזקה, מצא בור של גת כיסה עצמו בעשבים ונרדם.

כשראה אותנו עומדים מעליו ואמרתי: "אבא זה אודי ואני עומדת להתחתן עימו", כל כך נבהל שהושיט יד לשמים. אבא שלי כל כך נבהל שהושיט יד אל הבור. וככה הם נפגשו, בלחיצת יד מהשמים אל הבור באדמה.
לא מזמן רציתי לצייר את הרגע. נזכרתי בתמונה, ציירתי והיא הפכה לעקדת יצחק. אוכל לצייר אותי ואת אודי אחרי שקם ועמד. ציירתי את הבור, אותי ואותו, והפכנו לרבקה ולאליעזר. איך אהיה עכשווית? מצאתי בור אחד על גבעה אחת. הבאתי מצלמה וצילמתי אותנו בדיוק כמו שהזיכרון נחתם בי. כשראיתי את הצילום והבנתי כמה זמן עבר.
איך אאסוף לעצמי חזרה רגע של חיים מהעבר? עמדתי עם רגע שאיננו בין הידיים וחשבתי לעצמי. מה נותר לי? ציור? לא, לא נותר לי ציור והרגע ריק בין הידיים.
 
אבל היום, כשאני מסתכלת בין הידיים לראות את הרגע שאיננו, אני רואה שהחלל בין כפותי מלא סיפור.
ציור של נורית שני
© כל הזכויות שמורות
ט', תמוז, תש"ע. 21.6.10
 
מפת אתר
|
תקנון האתר
עוצב על ידי לנה עצבה