|
"לחם משנה" ליום הכיפורים
בערב יום הכיפורים עלה ר' מנחם מזקורצים להר ציון והתיישב לו בפינה, ליד מרתף השואה, לאכול את ה"סעודה המפסקת". הוציא ר' מנחם שתי פרוסות לחם אפורות ויבשות מתוך התיק, בצע אותן וברך עליהן כמו על חלות שבת.
- "מנהג זה מהו?" – שאל אותו הממונה על ההר.
סיפר לו ר' מנחם את המעשה ב"לחם משנה" שאירע לו ביום הכיפורים במחנה המוות בטרבלינקה.
הוא, ר' מנחם, היה שם אחד ממאות יהודים. כולם גרו בצריף אחד. יחד עבדו עבודת פרך, ויחד קיבלו מכות רצח ביום ובלילה. יחד רעבו עד צאת הנשמה, ויחד ביכו את יקיריהם שמתו במגפות. יום יום ראו את שיירות היהודים שנכנסו לתאי הגזים והפכו לעשן ואפר.
ראש המחנה היה שמיד. תמיד הסתובב במחנה, שוט בידו ושני כלבים טורפים בעקבותיו. שמיד היה רומז לכלבים – והם היו מתנפלים על אדם וקורעים את בשרו מעליו חתיכות חתיכות. במחנה פחדו משמיד וכלביו יותר מאשר מתאי הגאזים.
ימים אחדים לפני יום הכיפורים עלה רעיון זדוני בדעתו של שמיד. הוא החליט להרעיב אותנו ולהכריח אותנו לצום. ביום חמישי, יומיים לפני יום הכיפורים, לא נתנו לנו שום מאכל. הרעב היה נורא. מזה חודשים רבים התקיימנו מצלחת מרק אחת ליום. רבים לא יכלו לעמוד בצום ומתו. גם ביום השישי לא קיבלנו שום מאכל.
בליל שבת, ליל יום הכיפורים, סידרנו מניין לתפילה בצריף צדדי. מסביב לצריף העמדנו שומרים. את התפילה ערכנו בחושך ובדומיה. הדמעות עמדו בגרון, עד למחנק.
בחצות הלילה העירו אותנו. חשבנו שאוספים אותנו כדי לשלוח אותנו לתאי הגאזים. אך התברר כי קוראים לנו לבוא ולקחת את מנת האוכל שלנו. שמיד הרעיב אותנו כדי שנאכל ביום הכיפורים!
כולם הלכו וחטפו את מנת המזון. חטפו ואכלו. שמיד וכלביו עמדו מן הצד והביטו ב"מחזה". "צום שמח! צום שמח יהודים" – צחק בפראות.
היינו כמניין (עשרה) אנשים, שהחלטנו לצום למרות הסכנה שבדבר. לקחנו את הלחם היבש, כדי לא להרגיז את השטן, ושמנו אותו בצד.
כשנודע הדבר לר' אהרל'ה, אחד מחסידי קרלין שגם בתוך המחנה חי כצדיק, בא אלינו וציווה עלינו לאכול.
"הרבי מבריסק אמר" – סיפר לנו ר' אהרל'ה – "כי מי שמצווה על חולים לאכול ביום הכיפורים, אינו מקל בעניי הצום, אלא הוא מחמיר בעניין פיקוח נפש".
שמענו את דבריו ולא ידענו מה לעשות.
ראה ר' אהרל'ה, שדבריו אינם מספיקים, קרא לנו לאכול יחד אתו. ערכנו יחד שולחן, לכבוד שבת ולכבוד יום הכיפורים. קידוש לא עשינו. אך האם עלינו לברך על "לחם משנה" כאשר אנו אוכלים ביום כיפורים שחל בשבת? לא זכרנו את הדין. ר' אהרל'ה החליט שיש לברך על הלחם. הוא אמר "שאו ידיכם קודש", הרים את הפרוסות למעלה וברך עליהן כאילו היו שתי חלות לבנות.
מרחוק שמענו את צחוקו הפרוע של שמיד, אבל באותו רגע לא פחדנו. פניו של ר' אהרל'ה האירו כאשר ברכנו ברכת המזון. אך לאחר ברכת המזון השתנו פניו של ר' אהרל'ה, והוא פנה אלינו ואמר בבכי: "יתכן שאני לא הייתי צריך לאכול... לי נתן הקדוש ברוך הוא גוף חסון, אלא שעשיתי זאת כדי שאתם לא תסכנו את נפשכם. אנא, הבטיחו לי להיות לי סניגורים בשמים".
ר' מנחם נאנח. "מכולם נשארתי רק אני בחיים. ולזכר אותו שולחן שערכנו ביום הכיפורים, נוהג אני לבצוע בערב יום כיפורים על שתי פרוסות לחם אפורות וישנות".
נרות נשמה או נרות נקמה.
בהלה אחזה את כל העיירה. את אשר יגורו בא. הוצאה פקודת החיסול. הרשעים הקיפו את העיירה מכל עבריה, הקימו גדרי תיל מסביב, על כל הדרכים והמבואות הופקדו משמרות מזויינים בתותחים ומקלעים, ופלוגות הסתערו בשצף-קצף לתוך הרחובות.
צריחות-פרא פילחו את חלל האוויר: "יהודים לצאת! כל היהודים לצאת!" ונפצי יריות ליוו את הצריחות והטילו מהומת-מוות בלב כל.
בפתחי החצרות עמדו קלגסים משולהבים וצווחו במלוא גרונם: "יהודים לצאת! מהר, מהר! אל ככר הגירוש! איש בל יעדר!"
אחוזי חיל ורעדה מיהרו שוכני הבתים לקחת מכל הבא בידם, ארזו הכל בחבילות ותרמילים והזדרזו לרדת אל הככר.
ידוע ידעו האומללים לאן הם הולכים ולהיכן הם מובלים. הם לא השלו את עצמם. אף-על-פי-כן חסו על רגע של חיי-שעה ומיהרו להצטייד באשר רק יכלו.
באותם רגעי-אימים נראתה אשה אחת, כשהיא ניצבת ליד אדן חלונה ועוסקת כאילו מתוך שלוות-נפש בהתקנת והדלקת נר-נשמה, נר של יום-הכיפורים.
"מה העבודה הזאת לך עכשיו, חנה?" קראו אליה כמה משכנותיה, "מוטב שתזדרזי להכין לך משהו לדרך!"
האישה זקפה למולן את ריסי עיניה, שמתחתן עלו ונקוו אגלי דמעה, וענתה בניחותא:
"נר-נשמה אני מתקינה לעצמי. אכן, נר-נשמה לעצמי ולנשמתי. אם אין אני לי מי ואם לא עכשיו אימתי?"...
דברים אלה האירו כברק את חשכת הלבבות אחוזי-הפחד, כאילו נחשף פתאום לעיניהם אופקו של עולם מעולף באפלה. מיד חשו כל הנשים והדליקו כל אחת נר-נשמה על אדם חלונה לפני רדתה.
מן הככר הובלו כל יהודי העיירה אל קרונות-המוות, ההולכות לאושוויץ. הרשעים דחסו את קרבנותיהם בתוך הקרונות עד למחנק, ובדרך הרבו להתעלל בהם, הכום ועינום, ואף הרגו בהם, מתוך צהלת-פראים של חיות טורפות הבאות על סיפוק רשעתן.
עם רדת הערב יצאו החוצה, להשקיף על העיירה שנתרוקנה מתושביה. ומה מאד הופתעו כאשר ראו מרחוק את העיירה טובלת באורות. מכל חלון של בית בקע אור ענוג ומלבב. הם פקחו עיניהם בפחד ותמהון: מה קרה? האם חזרו היהודים לבתיהם? הן זה לא יתכן! מאושוויץ אין חוזרים לעולם! וכל הרשעים פגו מחרדה.
לפתע גדל פחדם שבעתיים משהעלו על דעתם, כי האור עלול לשמש אות מדוייק למפציצי האויב. חיש-מהר נחלצו לקראת סכנת-מוות זו ושלחו פלוגת סרדיוטים אל העיירה, לתהות על המתהווה בה ולהעניש בכל האכזריות את העבריינים.
הפלוגה התפרצה לעיירה ברעש גדול כדרכם. ראו את החלונות פתוחים ואור דולק מנצנץ בבתים. מיד נשאו קולם בצריחות-אימים:
"לצאת! כל הנשארים לצאת! מי שיימצא בביתו יומת!" אך איש לא יצא.
הסרדיוטים הביטו זה בזה מופתעים. מרד הוא זה. גילוי התנגדות מצד היהודים. נמנו וגמרו ביניהם שאין דרך אחרת אלא לדכא את המרד תיכף ומיד. עליהם לחדור לתוך הבתים ולהשתלט על המתמרדים בכוח הנשק.
מיד נקטו בכל אמצעי-הזהירות הצבאיים והחלו לזחול בהסתר לתוך הבתים, כשנשקם בידיהם דרוך ומוכן לפעולה. אך לגודל חרדתם ותמהונם מצאו את הבתים ריקים מכל נפש חיה. דומיית-מוות אפפה את הכל. אין קול ואין קשב...
מלכודת... מלכודת... – התלחשו ביניהם – יש להיזהר מאד, לבלוש ולגלות את מחבואיהם.
מפקד הפלוגה הנבהל הוציא את נשקו וירה אחת ושתיים באוויר, אך הדי היריות חזרו אליהם מתוך דממת-המוות ונמוגו. לרגע נדמה להם שהם שומעים קול יריות העונה להם ממרחקים, אולם מיד חזרה הדממה המאיימת והעמיקה שבעתיים.
לבסוף אזרו עוז וחדרו לתוך חדר אחד. מעל אדן החלון ניצנץ מולם הנר הדלוק ולפני עיניהם כאילו נתגלה מחזה-אימים: המון צללים, צללי אדם, משוטטים סביב הנר. נבעתו ויצאו.
המתים חזרו... דמם קפא בעורקיהם למחשבה זו.
הם התרכזו כולם בככר-הגירוש ועמדו להתייעץ על צעדם הבא.
אותו רגע הגיח מפציץ ענק מבין הערפלים. משהבחין באור ובפלוגה המתרכזת בככר זינק כהרף-עין והמטיר עליהם אש מרוכזת. הסרדיוטים, שלא הספיקו להימלט על נפשם, צנחו כולם ארצה עד אחד...
בהר-ציון נוהגים להדליק ביום הקדיש וביום השואה נרות נשמה הדולקים כל היום והלילה. נרות אלה עומדים שורות שורות במקום מיוחד בדרך לקבר דוד שהוא סמל הגאולה וסמל הנקמה.
|