אילוסטרציה -ציור נאיבי של משחק כדורגל בריו - צילום: יהודה עצבה

געגועים למגרש ימק"א

נכתב על ידי: מאיר מיכה

לא תאמינו שהיום עם כל האליפויות שיש בארץ ובעולם והאפשרויות האניסופיות לראות משחקי כדורגל בינלאומיים, דרך מסכי הטלוויזיה 75 אינץ. אני מתגעגע למגרש הישן והטוב של משחקי הכדורגל בילדותי. אני מתכון למגרש שכבר לא קיים יותר אבל חי בראש הקודח של הרבה ירושלמים כמוני.מגרש הכדורגל בימק"א.
מסביב למגרש בנו אז כמה חומות בטון לגובה, למנוע מאיתנו הילדים להתפלח למשחק. מהר מאוד ראו שזה לא עזר, אז הקיפו את החומות בגדרות תיל. גם זה לא עזר. אנחנו הירושלמים של פעם ניצלנו כל פירצה אפשרית לראות את המשחק.

לי היה מקום קבוע על עץ ברוש גבוה מאוד. כולם כבר ידעו שזה העץ של מאיר והאורפלים. הייתה לנו 'חזקה' על העץ כמו בבית הכנסת, איש לא היה מעיז לסלק אותנו משם. בירושלים של אז, ידעו שעל אורפלים לא מאיימים.

על העץ הזה ישבו עוד הרבה ירושלמים כמוני, היינו חבורה קבועה של אוהדים מבטן ומלידה. לעומתינו הילדים הטובים של אז שקראנו להם 'זיגים'  (גרו ברחביה) היו נדחפים ליד שער הכניסה ומבקשים מהמבוגרים שרכשו כרטיס: אדוני, אדוני תכניס אותי בבקשה. זה המקום להזכיר שבימים ההם כל מבוגר יכול היה לצרף אליו ילד אחד מתחת לגיל 12 מבלי לשלם עבורו. זה עבד בשיטה הפרסית של נהגי מוניות מבוגר משלם הילד בחינם.

אני מספר על תחילת שנות השישים. החוויה של החיים שלנו הייתה כאשר בית"ר עלתה לליגה הראשונה. זה באמת היה משחק החיים של בית"ר. וירושלים הייתה שיכורת ניצחון. באותו מוצאי שבת חגגנו עם שחקני בית"ר שלנו את העליה לליגה בארוחת שחיתות על צלחת חומוס ושיפודים אצל ג’וקה הגדול ממסעדת טרבלוס המיתולוגית. המסעדה היחידה שאפשר היה לאכול בה לחם באופן חפשי לגמרי.

אז לא היו חוזים לשחקנים עם משכורות ותנאים כמו של היום. השחקנים שיחקו מהנשמה. הצ'ופר הגדול שהם זכו לו היה מקום עבודה. עסקני בית"ר סידרו להם עבודה עם קביעות. השחקן שאול מזרחי זכה לעבודה באגד.  יוסי חכם קיבל תפקיד בעירייה. אחר בחברת החשמל. הדרישות היו צנועות מעין 'לחם לאכול ובגד ללבוש' ולא יותר.

ואז תחילת שנות השבעים רבותי החל המהפך ילד בן 16 משכונת העוני ממילא בשם אורי מלמיליאן שעבורינו הילדים היה מרדונה של אז. הייתה אז חבורה נפלאה של שחקנים צעירים: יוסי מזרחי. חכם, דני ניומן ויקטור לוי ובהמשך אלי אוחנה. אלה היו  מרימים את ימק"א לשמיים. ביתר ירושלים על המפה מאז ועד היום לא מעט בזכותם.

אבל מגרש ימק"א לא הייה רק כדורגל זה הייה זה הייה הפנינג אמיתי לירושלמים לפני ואחרי המשחק. המגרש היה מלא דמויות ירושלמיות צבעוניות ממש כמו בסרט של במאי הקולנוע פליני. 

 אני זוכר שהמשחק הייה מתחיל בשעה 14:00 אבל אנחנו כבר הגענו בשעה 12:00. אז הגיעו כל הטיפוסים הירושלמים של פעם. ראשון הייה מגיע 'ציון גרעינים' למכור לנו גרעינים שחורים שקלה יום לפני כן על הפרימוס בבית. ואחריו היו לפי סדר - דוד פצע שזכה לכינוי הזה בזכות כל מיני 'חטטים' שהיו לו על הפנים. אחריו כמובן 'דוד עארק' שהיה מגיע מתודלק ומסטול, בכיס המעיל שלו היה תמיד בקבוק זחלוואי. לכל מקום שהגיע הביא איתו את ריח הערק.  היה כמובן 'אפוטה' ז׳ל שהייה עושה סלטות שבית"ר הייתה מבקיעה גולים כמו המטדור בספרד וכל הקהל היה צועק 'אולה'.

חמי ישראל סונינו ז׳ל היה שוטר שרוף על ביתר ירושלים הוא וחבריו השוטרים דאגו תמיד להיות במשמרת שביתר משחקת גם נהנו מהמשחק וגם הרוויחו כמה לירות.
 
בכל משחק לא משנה נגד מי, הגענו לפחות שעה לפני המשחק. המגרש היי מפוצץ, מלא עד אפס מקום. שרים רוקדים, חאפלה. היה אחד קראו לו יורם רחמים הבחור שהיה מסמן את הקוים בסיד לבן. ידע מתי לסמן את הקוים, בדיוק כאשר המגרש מפוצץ, שכולם יראו ויעריכו אותו מסמן הקוים של ביתר זה היה באמת כבוד גדול עבורו.

ולא אשכח את אוטו פריד שהיה קצין משטרה ושופט כדור רגל חתיך חטוב מתוקתק. היי עולה למגרש כמו הסגן של אלוהים בכדי לבדוק את גובה הדשא. יעני מה? למה אם הדשא לא יהיה גבוה, היה לו אומץ לבטל את המשחק? היו קורעים אותו.

כשהקהל היה ממלא את היציעים הגיעה שעתו של 'זוזו' שהיה מסתובב לאורך היציעים עם מפוחית ומנגן בה נעימה קצבית אחת פשוטה.לכל מקום שהגיע זכה למחיאות כפיים סוערות. היה איש מבוגר שהתנהג כמו ילד היה מין קמיע של ביתר היה ג'נג'י ואהבו אותו מאוד.
וממש לפני המשחק היה עולה האיש הכי חשוב הלוא הוא  קדוש מפריח היונים. אנחנו חיכינו לקדוש שהיה עושה מעין כפרות עם היונים על ראשי השחקנים ועושה להם ברכה שיצליחו במשחק ומעיף את היונים. היונים עפו נשאו את ברכתו לשמים והמשחק התחיל.

זו הייתה שעתו הגדולה של ניסים מזרחי להיכנס למשחק ולרוץ לפני היציעים בקהל ולהתחיל לנהל את מפעל ההתערבויות שלו עם האוהדים על תוצאות המשחק. משך הזמן קיבל ניסים את הכינוי 'ניסים שקיות' זה קרה באופן מקרי, כאשר באחד השידורים הראשונים בטלבזיה  שצילמה משחק של בית"ר קלטה המצלמה את ניסים אוחז שקית ניילון של נעלי קומפורט.  בעלי העסקים הירושלמיים הבינו מיד את את הפוטנציאל הפרסומי שקיים בשקיות של ניסים. מיד הציעו לו להשתמש בשקיות שלהם. הם יזכו בפרסומת חינם וניסים יזכה מהם להטבות מיוחדות.

 ניסים שהיה סוחר ממולח הבין את העניין וידע לתמרן טוב את מצבו. אני זוכר שהייתה מלחמה בין חומוס 'פינתי' לחומוס 'טעמי'.
בזכות השקיות עשה הרבה עסקים למשל פעם החליף את המכנסים והחולצה שקנה באת"א בחליפות 3 חלקים שהייה מקבל מברוך של בוטיק לחברה ואו מפיגל ואו מאופנת רוברטו.

תשאלו למה בכלל היה צריך ניסים שקיות, כי לפני כל משחק היה עובר לפני הקהל ומתערב על תוצאות המשחק. היו לו שתי שקיות שקית אחת לקבל את הכסף של ההתערבות והשקית השניה הייתה הבנק שלו, ממנו היה משלם בסוף המשחק. הוא היה אשף. היה מסוגל להתערב עם עשרות אנשים ובתום המשחק ידע בדיוק למי מגיע רווח כספי ומי הפסיד. וכמו כל בית הימורים טוב, שקית הכסף של ניסים הייתה מלאה יותר.

מה אגיד לכם, כשאני נזכר בכל זה יש לי ממש דמעות בעיניים ובימים אלה של הסגר עולים בי הגעגועים כפל כפליים. המגרש נעלם בנתיים במקומו בנו בתי מגורים ונקודת הציון היחידה שנותרה לי כמו אנדרטה למגרש של פעם, היא המגדל היפה של ימק"א.
 

נקודת הציון של המגרש הישן בימק"א - צילום: יהודה עצבההישן של ימק"א
© כל הזכויות שמורות
14.4.2020. חוה"מ פסח תשף.
 
|