במסעדת פינתי. צילום: יהודה עצבה

מסרי ד"ש לאימא שלי

נכתב על ידי: מאיר מיכה ממסעדת 'פינתי'

לאימי המנוחה הייתה חברת ילדות בצעירותה קראו לה גברת שוורץ. (שם בדוי) לימים נפרדו דרכיהם כל אחת הלכה למשפחתה ולעיסוקיה.
לצערנו אימי התאלמנה בגיל צעיר והחליטה שהיא הולכת להתנדב במחלקת יולדות בביקור חולים.מין נדר שנדרה והנה יום אחד, בזמן שאימי טיפלה באחת היולדות עלמת חן יפה וצעירה, נכנסה הגברת שוורץ ומה רבה הייתה ההפתעה, הייתה זאת הנכדה של גברת שוורץ.

אימי וגברת שוורץ שבנתיים התאלמה גם כן, חידשו את הקשר בניהם ובערך פעם בחודש היו קובעות מול המסעדה שלנו,(פינתי)היו יושבות על הספסל  מפטפטות קצת, צוחקות קצת, וגם בוכות קצת.
מיידי פעם אימי הייתה נכנסת למטבח, ומבקשת שיארזו לגברת קצת מאכלים, וכך זה נמשך שנים,לצערנו אימי חלתה ואישפזו אותה בבית החולים. הגברת שוורץ הייתה מגיעה מיידי פעם למסעדה לשאול לשלומה, וכמובן לקחת  את המגיע לה. הרגל זה הרגל,(נכון או לא)המסורת המשיכה.
לצערנו אימי נפטרה. ויומיים שלושה לאחר שהתגלחנו, הופיעה הגברת שוורץ במסעדה בשעת צהריים, בשיא הלחץ ושאלה לשלומה? אני תוך שתי שניות עשיתי שיקול דעת ואמרתי בליבי שלא אומר לה כלום, שלא תתעלף לי במסעדה רק זה מה שחסר לי. השבתי לה: שלומה טוב ברוך השם.
גברת שוורץ אמרה לי מאירק"ה תמסור ד"ש לאמא, עניתי לגברת שוורץ תמסרי לה ד"ש ממני, את תראי אותה לפני, ונפרדנו. לא לפני שקיבלה את  השקית שלה.
שבוע לאחר מכן הטלפון צילצל. מעבר לקו היה זה בנה של גברת שוורץ שבישר לי על מות אמו. אני מצטער לשמוע עניתי.
 
אותי יותר עניין האם הד"ש הגיע לאימי שכל כך אהבתי.

המספר מאיר מיכה
© כל הזכויות שמורות
כט', שבט, תשע"ב. 22.2.12
 
|