סיפורים נוספים:
בשוק הבדואי. צילום: יהודה עצבה

נפילה בשבי המצרי. ייתוש במדבר, פרק א'.

נכתב על ידי: יהודה עצבה

סיפור אמיתי פרק א:

אני עוצם את עיני וכאילו רק אתמול אירע הדבר, התקופה, תחילת שנות השבעים, המקום, באר שבע ודרומה ממנה, אולי השנים היפות ביותר בחיי.

מידבר צהוב.

אדים.

זהוב חיוור.

זמזום חלש. צרצור עמום.

נקודה שחורה באופק המדבר השחור על המשטח הצהוב הצחיח.

ייתוש על הכביש עם משב הרוח הייתוש גדל.. מתעצם.. הרעש גובר והוא תופס צורה ומתגלה.. אבל הרעש, הרעש! אין זה זמזום רגיל, חד מרגיז, אלא פעימות מרגיעות מלטפות. חוסר הידיעה הופך להשערה וההשערה להגדרה..

נו? מה זה יכול להיות? אופנוע?

באמצע השקט, בשיא הצהוב והחום האדום והכחול מופיע לו ברוב חוצפתו חייל במדים משאיר שובל חולי לבן מתאבך ברוח אדם ואופנוע.

הסרט מגיע לעיירה. עיירת מערבונים.

אני ג'ון ויין. והאופנוע הוא סוסת פרא ערביה.

קאובוי של חולות.

מבטי ההערצה לוו אותי בכל מקום, שכן אופנוע היה יצור נדיר ביותר אותם ימים, תחילת שנות השבעים, בבאר שבע. ואם זה לא הספיק אז התו האחרון שהושמע היה הפלא הגדול למביני עניין – אופנוע בלי שרשרת.

ייתוש שעף בלי כנפיים.

ימי חמישי. השוק הבדואי הצבעוני היה תוסס ורועש. בין ערימות הבגדים , דוכני עבודות הפח של אומני השבט, הרוכלים שהציעו את משקה התמר הינדי לכל דורש, בין החמורים שליחכו כל מה שצמח סביב ובתוך שיירות הגמלים בואו של האופנוע שלי הפך להיות האטרקציה המרכזית במחזה התיאטרון של הטבע. האופנוע שלי היה לשיחת היום אצל צעירי המדבר.

נהמת המנוע המתקרב הביאה עמה התרגשות והמולה, עיניים רבות רותקו אל הפלא, ידיים רבות הצביעו לעברי, אצבעות מלטפות החליקו על מיכל הדלק והעיניים יוקדות בקנאה גלויה.

כשהתקרבתי, המוני הילדים היו מקיפים את האופנוע בקריאות עידוד ובקשות ל"סיבוב" האמיצים שבהם ואולי אלה שלא יכלו להתאפק העזו ללטף את מיכל הדלק וכל חלק אחר ממנו בהתרגשות עצומה. האחרים שחששו לגעת כאילו שאם יגעו בו יתנפץ החלום או יהפוך למציאות. הסוף לחלומות.

אבל העיניים דברו.

גם אני הייתי פעם תמים וחולם. ראיתי בעיניהם את אותו מבט שכבש אותי בילדותי כשראיתי את  ג'ון ויין רוכב על סוסתו.

השוק נדם.

החסיר פעימה.

החניתי את האופנוע ליד מסעדת 'מוריס' המיתולוגית, לאכול את מנת מרק השעועית היומית שלי. ילדים ומעריצים רבים הביטו באופנוע החונה בעיניים כלות, ומוריס בעל המסעדה בכבודו ובעצמו היה יוצא אחר כבוד ממסעדתו לקחת חלק בתהילה ולהרחיק את הילדים. אבל הם נצמדו לכל תנועה שלי ומבטם נעוץ בי מעבר לחלון הפתוח, מצפים שאסיים לאכול ואצא להתניע שוב את האופנוע ולשעוט בו. ואני נהנה מתפקיד הגיבור שזכיתי לו, הייתי יוצא לאיטי באדישות מעושה. המתח הגיע לשיאו. התנעתי אותו בלחיצת בוהן קלה והנהמה המוכרת של הבולדוג הזקן השתלבה בקולות המדבר. כך נסעתי והתרחקתי מהעיניים הרבות שליוו אותי כחלק מפולחן יומי.

סיפור אהבתי לאופנועים החל לפני שנים מספר, כאחד הילדים, נדבקתי בחיידק כשראיתי את האופנוע הראשון בירושלים.

 לקריאת הפרק השני לחץ כאן.


אופנוע ה - B.M.W
© כל הזכויות שמורות

 
|