|
פרובאנס-המסע לאיתור המצילה של משפחתי בתקופה השואה
סיפור שתחילתו בהיסטוריה של הזוועה הכללית וסופו-באופטימיות (פרטית), ומתובל בהומור...
אפריל 2010 – בדיוק לפני 5 שנים – אפריל 2005 – חודשיים אחרי פטירת הורי היקרים (בהפרש של 10 ימים זו מזה) – באמצע הלילה-אמא מופיעה בחלום-קרובה, ממשית, מתבוננת, מריחה-טוב ואומרת:
וירג'יני גמבה (virginie gambet ) ונעלמת...הצילו!
מי? מה? אוי, זו אולי המצילה שלה מקוואיון-הכפר בפרובנס –ליד אביניון.
אמא אמרה את השם הזה אולי פעם אחת במהלך כל חייה!
מה שזה הזכרון האנושי, והתאים-האפורים-לבנים-שחורים שם במוח....
Cavailoon- זה הכפר. סיפרה. רק לנכדים. כל יום השואה החבאנו טייפ קטן מאחורי הגב. כל שנה משפט נוסף. ותו לא. לי ולאחי-בחיים לא סיפרה כלוםםםםםםםם.
כל שידענו-
מבלגיה, בריסל, היא והוריה (סבא וסבתא שכל כך אהבתי ושכל שנה נסענו אליהם בקיץ-מסע של שבוע: ירושלים חיפה באוטובוס, אוניה למרסיי-3 ימים, ורכבת 3 ימים לבריסל...נדידת העמים! למי היה כסף למטוס????שנות החמישים, חברים!)-
מבריסל נדדו עם צרור-על הגב לכיוון דרום צרפת, היכן שהאזור עוד לא נכבש כולו עדיין בידי הנאצים.
ושם שהו 4 שנים.
מי? מי זו ששיכנה אותם והצילה אותם? 4 שנים? לא 4 ימים/שבועות או אפילו 4 חודשים....
קרררררררר לי. צמרמורות. ואני מול המחשב, ומירשם התושבים בצרפת...עם הצרפתית הילדותית שלי...מגיעה איכשהו לעירית קוואיון-כבר בוקר. מי פותח שם לפני 10 בבוקר?
מתקשרת. מודיעה במשרד קודם כל שלא מרגישה טוב. יום חופש/הצהרה או איך שלא קוראים לזה....
כולי רועדת. עונה המזכירה. מעבירה אותי לארכיון העירוני.
(עירוני? רק כשהיינו שם הבנתי-עיר-זה מה שקרוי אחרי שיש מעל 10 אלפים תושבים....מי שראה את הסרט "שוקולד"-זו המתכונת. כפר קתולי קטן שכל אחד מכיר את השני...)
בארכיון עונה לי הלן. נחמדה מאד. אני מסבירה לה שאני מירושלים. שקט. בחיים לא קיבלה שיחה משם.
קוראת לקולגות שלה, ושמה אותי על רמקול.... אני מגמגמת. שאמא נפטרה. ושהיתה בכפר שלהם במלחמת העולם השנייה. ואני רוצה למצוא את ההיסטוריה המשפחתית האישית שלי. שהיא הופיעה לי בחלום....והגברת מתחילה לדקלם על המחקרים שלהם, המסמכים, העדויות וכל מה שעבודתה מכילה. את מי זה מעניין כרגע? חצי לא הבנתי. אבל הבנתי שהגעתי למקום הנכון.
אמרתי לה וירג'יני גמבה. השד ידע שכותבים gambet עם T בסוף, שלא מבטאים.-(להלן תיקרא וירג.-יותר קל...). אבדוק היא אמרה. יש לי ספרים גדולים עם רשימות של כל מי שהיה/ישנו בכפר.
למחרת התקשרתי. כן, היא מצאה. האישה כבר לא חיה יותר, ולא היו לה ילדים.
זהו. פיניטו? לא ולא. שוב יצרתי קשר-סופסוף במייל-יש להם כזה...-עם הצרפתית מלאת השגיאות שלי. אולי מישהו ראה/הכיר?יש שם זקנים בכפר. לא?
פירסמו ב"עכבר-העיר" המקומון של הכפרים-עיירות-"ערים" –לה פרובאנס- מודעה עם שמה של וירג. כל מי שהכיר-ראה-שמע עליה לפני כ 60 שנה-להתקשר למערכת. התקשרה אחייניתה.קלודין.
אופס, יש עם מי לדבר, אבל היא בת-גילי בערך, חוץ מהסיפור על הדודה האמיצה ורחבת-הלב לא יודעת כלום.
עובר שבוע.
4 בבוקר אני שוב מתעוררת בבעתה. מה קרה? רצה למייל. מהלן. מצורפות תמונות. הצילו! זה אני ואחי מילדותנו, יומולדת עם זר על הראש מהגן, טיול בירושלים, עוד יומולדת 5 בגן חובה....מה זה???מסתבר שהאחיינית ירשה מעטפה חומה מהדודה וירג. ובה תמונות-לא ידעה של מי זה... והלן שואלת אם זו אני הבלונדה הקטנה המתולתלת עם הזר על הראש???? מסתבר שאמא התכתבה עם וירג. אחרי שעלתה ארצה ושלחה לה תמונות שלנו!!!!של 2 ילדיה המקסימים(אובייקטיבית...) והמשפחה שהצליחה להקים בזכותה של וירג.!
אני בוכה. מה זה בוכה. פועה. אנהאל, בתי מתעוררת...מה קרה? לך תסביר..
זהו. נוסעים. לראות את הבית של וירג. להכיר את קלודין-פתאום מין משפחה חדשה.
יולי 2006-אחי, גיסתי, 2 האחיינים, אני ו 3 ילדי. כולם לוקחים חופש מההייטק, מהאוניברסיטה, מהעבודות....טיסה למרסיי(שאגב נראית כמו אבו-דאבי-או שזה הרובע של המלון שלנו שם כולן הסתובבו ברעלה. איכס..). מכונית שכורה לכפר. סליחה, עיר.
במלונצ'יק נתקלים בעיתון לה פרובנס. ומי על השער? תמונתנו מהילדות והכותרת: "משפחה יהודייה מירושלים בעקבות משפחתה שהוסתרה בזמן המלחמה". מה????? ולצידנו בשער-זידאן זידאן, שחקן הכדורגל הידוע, משחקי המונדיאל המפורסמים מאותה תקופה...אנחנו והוא מככבים!
אורגנה לנו פגישה אצל ראש העיר. כל העיתונאים/צלמים/רדיו ליהודי צרפת-וקולי רועד. הם לא ידעו שהיתה להם כזו אישה בכפר. התחילו להתנפח כמו טווסים. כאילו שהצילו מאות אנשים, אבל כל המציל נפש אחת....וכו'.
סופסוף אקשן במקום!עניין ציבורי! אצלם-כל יום דומה ללפני מאה שעה, וכך יהיה גם בעוד מאה שנה...בחדשות המקומיות: פסטיבל האבטיח-מלון, פסטיבל הבלון,...ואחת לכמה שנים בחירת ראש-עיר! מרתק, עלאק.
לפני הפגישה בעיריה-סיור בבית. באסם. במרחבים-כיום וילה עם בריכת-שחייה לתפארת!
שם הוחבאה אמא ז"ל כל 4 השנים. פגשנו 2 מזקני הכפר. זוכרים את היפהפיה הבלונדינית – שהמראה הארי שלה הוא שהציל אותה... והם גם עזרו להחביא את המשפחה היהודיה הזו מבריסל. כל פעם שהיתה אקציה הם הוחבאו בבית אחר(של אחותה ושל אימה של וירג.-כל המשפחה היתה כזו! – והבתים היו עמוק יותר בכפר-כך היה סיכוי שהחיילים הגרמנים לא יגיעו אליהם).
ולמה דווקא היא?
סבא פשוט דפק על הדלת במהלך מנוסתם והיא ניאותה להחביא אותם. איזו גדלות רוח. איזו העזה. איזו גבורה. איזו הסתכנות.
ואז הבנתי כל כך הרבה דברים:
למה אסור היה להביא פרחים צהובים הביתה, שלא לדבר על חמניות!
רק כשרואים את שדות החמניות בגובה של בן-אדם, וכששומעים סיפורים מזקני-הכפר מבינים שאמא והוריה קפצו מהחלון כל פעם ששמעו פלישה-של הנאצים-וברחו לשדות, ועמדו לילות שלמים כשהגוף צמוד לענף והראש מכוסה תחת ראשה של החמנייה. והחיילים-מטרים ספורים מהם..... ובבוקר חוזרים לבית של וירג. אחרי המנוסה והפחד שאין מילים לתאר אותו.
זה לא פרח ששמים בווזה(אגרטל בעברית תקנית)!!!!!אפילו לא האסוציאציה לצהוב!!!
ולמה, אמאל'ה, תמיד פתחת בכזו מהירות את המצעים כשהערת בבוקר? לאוורר? לאוורר? איזו אובססיה! ואנחנו רק רוצים עוד להתכרבל...לשמור את ריח-השינה....
כשההורים, ואחרים, קפצו מהחלון באותם הכפרים בדרום צרפת(גם בהולנד, אגב)- והנוצרים העלימו ושיקרו לחיילים שלא הוחבאו יהודים, הללו שמו את היד מתחת לשמיכות. אם היה חם-סימן שכן היו יהודים. והיו יורים במשפחה שהצילה-במקום! מצמרררר.... רואה בדמיוני את אמאלה וסבא וסבתא רצים ובורחים בשדות, ושומעים יריות מאחור. גם אם זה לא היה כך-זו המשמעות של לפתוח-מהר-מצעים.
כן-אמאל'ה-נשאר בך הצורך להעלים ראיות....
אני כותבת ודומעת....דור שני-כמה אנחנו שרוטים! וכמה חזקים שיצאנו, איכשהו, מהשריטות-בזכות הדור השלישי כמובן!!!!!
חזרנו לארץ-לא לפני הטכס המפורסם, הענקת ספר על ירושלים לראש העיר-וחמסה גדולה מקרמיקה ארמנית, והסברים בצרפתית-ילדותית, כשכולם צוחקים...ומחבקים...ושוב כתבות בעיתונים. פסטיבל שלם.
ואני-מול הועדה ביד ושם. עם כל סרטי הוידיאו, הצילומים, העתקי המסמכים מהארכיון. וכולי.
ווירג. זכתה בתואר חסידת אומות העולם!
קיץ 2007. שוב נוסעים. רק אחי ואני. (יקר! שוב עם 5 הנכדים? מוגזם!)טכס עם נציג יד ושם, שגריר ישראל בצרפת, קונסול הכבוד במרסיי, בגדי א', איפור....יללל'ה- שייגמר כבר! ונאמתי גם אני.בלית-ברירה(אחי דובר צרפתית עוד פחות ממני...). וסיימתי בציטוט של מסכת שבת(שמישהו בעבודה נתן לי, מה לי ומסכות?)-
"נר לאחד נר למאה"
והיו במעמד הזה כמאה איש. כל פקידי העירייה. בבגדי א'-היתה להם הזדמנות פז למחלצות....
ואם כל אחד יעביר את הנר הקטן שלו- של השלום, האחדות, הסולידריות, אחוות-האחים – ועוד מילים יפות אבל באמת חשובות!-יעביר לחברו, וזה יעביר הלאה-הנר לא ייכבה לעולם!
ואכן היה שם מעמד מרגש, מלא חום ואהבה.
קלודין(האחיינית של וירג.) ואני-כמו אחיות-חדשות. קשר חזק עד היום.
... עם השחרור, ובתום המלחמה-חזרו לבריסל ההרוסה, הבית הרוס כולו. סבא ארז "נדוניה" – פרימוס ועוד איזה מכשיר של הקידמה, ושמלה לבנה לאמא-שתעלה לפלסטין-משאת נפשם, כבר בת 25-הגיעה לפירקה....
שתמצא חתן יהודי.
חייל בריגדה אסף אותה לאחת מאניות המעפילים. הביא אותה לרמת-גן. אחרי כמה ימים התגעגעה. רצתה לחזור הביתה! הבחור הציע לה להגיע לירושלים, שם יש לו דודה ודוד. במקרה הדוד היה ש"י עגנון הסופר המהולל. ובתו, אמונה עגנון, בגיל של אמא. חבל שיהודיה תעזוב את הארץ בחזרה לגולה!
10 חודשים ישבה אמא בבית ש"י עגנון, שאני היום גרה לידו (עוד סגירת-מעגל...).
אמונה פינתה לה את החדר. וישנה על מיטה מתקפלת במטבח
ואמא למדה עברית. ויצאה עם חברים. ואבא? הוא חיזר אחרי אמונה-אבל לא היה מספיק דתי, לטעמו של הסופר...למרות שסבא היה רב בנחלת-שבעה. זה לא הספיק. ובעלה של אמונה חיזר אחרי אמאל'ה.
כן, היתה שם הצלבה...
אבל-העיקר האהבה.
ונולדנו אחי ואני.
וכל השאר-סיפור לפעם אחרת....
זו אני, וזו תקופת השואה המשפחתית-הפרטית.
בזכות וירג. כולנו כאן!
ובצפירה ביום השואה-אני רואה את תמונתה לנגד עיני.ולא אשכח לעולם. וכך גם ילדי שינקו את הסיפור והתרגשו יחד איתי במסע לשם.
ופרובנס????
אני חייבת חייבת חייבת לחזור לשם!
שדות הלבנדר-המרחבים הסגולים האינסופיים, המעיינות המפעפעים והפלגים הזכים, היקבים וריח היין....המאכלים....היופי והטבע.
והפעם אחזור כתיירת-מן-המניין!
וליבי רגוע. סגרתי מעגל.
דליה 10.4.10
|