כוחה של צוואה רוחנית

 לאבא אחד היו ארבעה ילדים. שתי בנות ושני בנים. האבא היה בעליה של חנות זהב , פירנס את ילדיו בכבוד. הוא חינך אותם בבתי ספר אליאנס, השקיע את כל כספו בהם. כאשר בגרו הוא דאג להעמיד להם חתונות. עזר להם לרכוש דירה, לגדל את הנכדים המתוקים. ונתן להם מלא מתנות.
הנכדים התחברו לסבא וכמובן לאשתו. אלא, שהאישה כעבור שנים חלתה מאד ולא זכתה להנות מהפירות המתוקים שהביאו ילדיה אל ביתם. האבא היה שרוי בצער עמוק על אובדן אישתו היקרה. הוא לא התחתן בשנית. הוא המשיך לפנק את ילדיו ולא החסיר מהם כלום, אם זה עוגיות תמרים משובחות, זנגולה ולוקום מתוק שנקנה מרוכלי רחוב שעברו. הילדים היו כל עולמו.

האבא שמע הרבה סיפורים מחברים שלו שיש פתגם: "אבא יפרנס וייתן כסף בשמחה גדולה לעשרה ילדים, אלא שעשרה ילדים ביחד לא יתנו אגורה לאבא אחד, כשאבא נותן שמח האבא שמח גם הבן. אך כשהבן צריך לתת אויה לאבא המסכן, הרי בוכים שניהם". שמעתי את הסיפור והחרשתי. כי הייתי רתוקה ובמתח מה עומדת אימא לספר בשלב הבא.
והנה היא מספרת יום אחד האבא חלה גם הוא, הילדים בתורנות באו לבקרו, ניסו לעזור לו בעבודות הבית, הזמינו רופא - כל עוד הם המשיכו לקבל כסף. אלא כעבור שנים, מחלתו של האב מנעה ממנו לעבוד ולא היה לו כסף. הוא מכר את החנות שלו, כי לא יכל יותר לעבוד. הילדים ראו שלאבא אין כסף לתת להם. הם הפסיקו לבוא לבקר אותו. וכל החמימות שניתנה בעבר מהילדים ירדה מאד. האבא חלה מצבו הנפשי התדרדר. וכשראה כך התחיל לחשוב בחכמה מה עליו לעשות, ואז כשביקש מילדיו שיבואו לבקרו כי הוא משאיר צוואה. כולם הגיעו! הוא פתח ואמר: "תיראו, אני מכרתי את החנות זהב, אך השארתי מזוודה מלאה יהלומים וזהב. כל ילד שיטפל בי וימשיך לבקר אותי. קצת יסתכל עלי. אותו ילד טוב יקבל את המזוודה של הזהב.. ויש שם גם צוואה.

מיום זה הילדים התחילו לאהוב את האבא. הם באו לבקרו, בתורנות והתאמצו להראות מי טוב יותר בטיפול בו - אותה חמימות ולבביות שהייתה קודם המשיכה להיות. הוא בתוכו הרגיש פתאום שכולם אוהבים אותו - מטפלים בו ואז חשב בחוכמה שילדים אוהבים את ההורים שלהם רק בשביל כסף. כי הם שוכחים את כל האהבה, המסירות שההורים גידלו אותם. טוב, כולם טיפלו בו יפה מאד. והנה, הגיע זמנו ללכת מן העולם. המזוודה נשמרה אצל מר ששון שר האוצר בעיראק - בבנק. הם היו צריכים ללכת לבנק לקבל את המזוודה. הם עשו לו מצבה מפוארת, עם כד פרחים עליה. בשבעה כל אורח בא ואכל והתכבד. וחודש שלם באו רבנים והתפללו תפילות לעילוי נשמתו. כעבור שנה של אבל .. . כאשר הכל נעשה כפי שהאבא ביקש. הלכו הילדים לבנק לפתוח את הצוואה. כי הרי צוואה פותחים רק אחרי המוות. הם פתחו את המזוודה כשפקידי הבנק מסתכלים וצוחקים, הרי לא היה בה לא דבר, לא כסף ולא זהב ולא יהלומים . האבא השאיר איגרת עשויה קלף ובה כתובות מילים בכתב שחור בולט: מילים גדולות."ילדיי היקרים, אל תבכו שלא השארתי לכם כלום. השארתי לכם צוואה רוחנית. אנו ההורים תמיד נותנים לילדינו את הנשמה, את כל מה שאין לנו. וכדי לטפל באבא חולה - הייתי צריך לחשוב בחוכמה ולהבטיח לכם את הכסף שלא היה ולא נברא - כדי שתטפלו בי - אני הייתי בעצב עמוק לחשוב שרק בגלל כסף - ילדים מטפלים בהורים שלהם.
הרי לא זורקים אדם בזיקנתו, וכיבוד אב ואם דווקא בזמן חולשתם ומחלתם - היא המצווה הגדולה ביותר שנתן השם לאדם". אל תבכו ילדים שלי, אני בכל זאת אוהב אותכם. הרי אתם הילדים שלי. תתנחמו שהשארתי לכם צוואה רוחנית ותלמדו לחנך את הילדים שלך בדרך הצוואה הזו,  כי לא קונים בכסף שום דבר. הורים צריכים לקבל אהבה - גם בלי שישאירו כסף. ואני נרדמתי והפנמתי את הסיפור של אימי זצ"ל - ובאמת ובתום לב -לאחר שאבא שלי נפטר והשאיר אותה אלמנה בודדה בבית - טיפלתי בה, ובשמחה גדולה אהבתי לקנות לה מתנות... ולא בשביל לקבל. משהו פיעפע למעמקים. כי הסיפור הזה גרם לי לבכות. ולהצטער על האבא החולה שקיבל טיפול רק בשביל לקבל ממנו צוואה חומרית.