גן בוסתן ספרדי בנחלאות. צילום יהודה עצבה

הכרת הטוב

נכתב על ידי: חיים כהן

אחד הדברים החשובים לילד זו משפחה ואני התברכתי ובמיוחד בדודות כל כך טובות והיום ברצוני לספר על שתיים מהדודות, אחת מלכה אבידן והשניה ציפורה כהן.
בילדותי לא היה מצבנו טוב, אבי היה חוזר מהעבודה בדואר ומודיע כי יש פיטורים והוא מודאג וכמובן שגם אני כילד לא יכולתי שלא לדאוג. בבית תמיד היה קר. עם שרותים משותפים שהיו בחצר בחוץ היה עדיף להתאפק כל הלילה, מלצאת החוצה בקור של ירושלים. היו תקופות מאד קשות בירושלים. היינו מתרחצים פעם אחת בשבוע. לצורך זה היינו מחממים דוד גדול שהיה עומד על פרימוס ממלאים חצי קנקן במים חמים מוסיפים מים קרים מהברז ושופכים על הראש.
אף פעם מידת החום בקנקן לא היתה שווה, היינו עומדים על פאיילה ובמים שנצברו בפאיילה היינו משתמשים לספונז'ה. אלה היו ימים קשים מבחינת מים. לעיתים מאד קרובות היו עוברות הדודות והיו יושבות עם אמא ושותות קפה. מספרות סיפורים וריכולים.  מדי פעם היו לוקחות אותי אתם  לטיולים, אם זה לכנרת או לרמת הגולן וגם היו לוקחות אותי אליהם לישון. בשבילי זה היה כמו ללכת לבית מלון ולא ידעתי איך אני אי פעם אוכל להחזיר להן ולהראות להן כמה אני מעריך את מה שהם עשו למעני....

לימים עברתי לגור בארצות הברית במדינת ניו יורק  ולילדה שלי מלאו 12 שנה והזמנתי את הדודות לבוא אלי לניו יורק לחגוג את הבת מצווה. להפתעתי הן ענו בחיוב.
בימים ההם לא נסעו הישראלים לחו"ל ולנסוע לארצות הברית זה היה  סיפור. נפרדים מהמשפחה, הנכדים והילדים, בוכים. טיסה של 12 שעות מעל הים. כולם מגיעים לשדה התעופה. כולם חשבו מי יודע אם נתראה שוב..... לא יכולתי לחכות ליום שהן תגענה. רציתי לעשות הכל למענן.
היום הגיע נסעתי לשדה התעופה על שם קנדי ומרגע שנכנסו לאוטו ודיברו בספרדית חשבתי שאני בגן עדן. הלכנו הביתה אז היה לי בית דו קומתי שהקומה השניה היתה מיועדת להשכרה ואני השארתי אותה ריקה מדיירים, אולם היתה מרוהטת ונתתי אותה לדודות שיהיה להן נוח. היה להן מטבח משלהם ושרותים וכל יום הייתי מתכנן לעשות טיולים, או קניות, או מסעדות ולא מאפשר להם לשלם על שום דבר. אני זוכר את הערב שהם קראו לי ואמרו: תראה צריך להתחשבן עם כרטיסי הטיסה ששלחת, כמה אנו צריכות לשלם? אני זוכר את אותם שניות שחשבתי על כל הטוב שהן עשו למעני ועכשיו התמזל מזלי ואני יכול להחזיר להם משהו בחזרה.
אמרתי להן שאני רוצה לשלם על הכרטיסים. הן בהתחלה לא אהבו את זה, אלה דודות מיוחדות שלא רצו לנצל או להכביד. אמרתי להן כמה חשוב היה זה בשבילי לכבד אותן.
הן היו אצלי כחודש ימים, כל ערב היינו מתאספים ומחליטים מה יהיה האוכל למחרת. הן היו מכינות לי מטעמים. חייתי בגן עדן. גם הורי הצטרפו לטיול הזה. אני זוכר כשהן היו מנקות את הבית, או מבשלות. היו תמיד שרות שירי רומאנסה ספרדית.
 
זכור לי פעם אחת שלקחתי אותן בלימוזינה לעיר ההימורים באטלאנטיק סיטי ואמי היתה צריכה שרותים, בקשתי את הנהג שיעצור בדרך וכשהגענו לעצירה, הוא יצא ופתח לאמא את הדלת והיא אמרה לאחיותייה בספרדית: אם הנהג הזה היה יודע מאיפה אני באה, היה זורק אותי מהאוטו. בליבי הבנתי אותה, כאילו אמרה, לא מגיע לי הכבוד הזה. כמה פשוטים היו האנשים של פעם.
 

מאז כבר עברו כמעט שלושים שנה ועדיין כשאני מגיע לארץ, אני חייב ללכת לטלביה לבקר את דודה מלכה ולרחביה לבקר את דודה ציפורה, כדי לשמוע אותן מדברות ספרדית, או לשמוע איזה סיפור מהעיר העתיקה וכל הזמן שאני אתן אני מרגיש כמו ילד קטן בבית של אמא ז"ל. שהשם יתן להן  חיים ארוכים ובריאים.


מטיילים בשכונת אהל משה. צילום: יהודה עצבה
© כל הזכויות שמורות
מוצש"ק טז', תשע"ו. 28.11.15
 
|