הילדה רבקה אביב בתחפושת מלכת אסתר שתפר אבא, בפורים בקרית שמונה, 1958.

חג החנוכה וחג המולד בבילבה שבפולין

נכתב על ידי: רבקה אביב

העיר היא עיר בשם בילבה שבפולין. הזמן הוא לפני חג החנוכה ולפני חג המולד, בילבה מתקשטת בעצי אשוח מרהיבי עין. הרחובות מוארים בשרשראות ובנורות צבעוניות. שירי חג המולד מושמעים בקולי קולות בכל פינה ורחוב, הכנסיה מקושטת גם היא במלוא הדרה בעץ אשוח גבוה רם ונישא. ילדים ומבוגרים גם יחד מקשטים את עץ האשוח בכנסיה. עבודת צוות עם הרמוניה מופלאה. הכנסיה נמצאת ברחבה מתחת לביתינו, כמו כן בכל בית ובית כל משפחה יחד עם הילדים מקשטים את עץ האשוח הפרטי שלהם בשלל קישוטים מוזהבים, מוכספים ומרהיבי עין. וקונים מתנות לרוב האחד לשני.
גם אני רוצה! גם אני רוצה עץ אשוח בביתי! כמו לכולם! גם אני רוצה לקשט את עץ האשוח כמו כולם! מדוע אני שונה? אני בוכה ומתחננת להוריי, בבקשה בבקשה! למה אנחנו יוצאים מהכלל? למה? מדוע?
אך הוריי הטובים והיקרים מסרבים בכל תוקף ומסבירים לי בסבר פנים, יפה כי אנחנו יהודים ולנו אין נוהג זה ולנו יש חנוכייה יפהפיה אשר נדליק בה נרות צבעוניים, נשיר שירי חנוכה, נחלק דמי חנוכה ומתנות, נכין סופגניות, נכין לביבות ויהיה לנו מאוד מאוד שמח, נעים ויפה לא פחות משכנינו.
אך אני בשלי לא מרפה! לא אוהבת חנוכיה, לא אוהבת את מה שיש לנו. אוהבת את היופי מבעד לחלון של שכנינו עם עץ האשוח והאושר שמבצבץ משם. אני מתלוננת ללא הפסק ללא הרף, גם בית הכנסת שהוריי לוקחים אותי הוא מאוד קטן והגברים עטופים במין "סדינים" עם "פסים משונים" נוסף לכך מדי פעם אבי עליו השלום חולץ בתוך בית הכנסת את נעליו והוא היחיד מכל המתפללים שעושה כך ועוטף עצמו בטלית על הראש ומושיט ידיו קדימה.
זה תמיד הפחיד אותי מחדש והפתיע, מדוע דווקא האבא שלי עושה זאת? רק כאשר גדלתי הבנתי שאבי עליו השלום הוא ייחודי בבילבה, כי הוא כהן יחיד. בשקט בשקט הייתי יוצאת מבית הכנסת כי באותה הרחבה שהזכרתי קודם היתה הכנסייה היפה שאני אוהבת לבקר בה. כולם יושבים יחדיו, שם מתפללים ילדים, אבות, אמהות, סבתות, סבים, איזה יופי. הכל מואר ןיפה. אדם עם עוגב מנגן  מנגינה נעימה, הציורים המדהימים שעל התקרה. אני מוקסמת כל פעם מחדש וכך חוזר חלילה.
כל שנה אני כילדה מאוכזבת כל פעם מחדש שבביתינו מעולם לא מרשים להכניס עץ אשוח. כל שנה עם דמעות מדליקה נרות חנוכה ושרה שירי חנוכה ומקנאה לשכניי עם עץ האשוח הצבעוני.
מלאו לי שש שנים, סוף סוף קבלו הוריי את אשרת היציאה מפולין, האשרה אשר ייחלו והתפללו לה לעלות לארץ ישראל ובנוסף בטח כל כך פחדו שילדתם לא תתבולל חלילה וחס.
היום אני מבינה ומודה להוריי על העקביות, הנחישות והגאווה היהודית שלא להכנע לכלום, גם לא לילדתם הקטנה שבכתה כי היא רוצה עץ אשוח.
 

המספרת רבקה אביבילדה בפתח הבית בכפר בילבה בפולין.
© כל הזכויות שמורות
י"ד, כסלו, תשע"א. 21.11.10
21. אחרי מלחמת העולם השניה
מאת: דבורה כהן 02/03/2014
אחרי מלחמת העולם הורי חזרו לפולין לבילבה. שם הם נפגשו לראשונה והתאהבווהחליטו להתחתן. שם הם הקימו קיבוץ להכשרת לבבות לקראת עלייה לארץ.הייתי רוצה לדעת מה היה שם הקיבוץ .אני יודעת שאבי היה האם מישהו יודע פרטים על המקום מדריך של אמי .הוא היה גדול ממנה ב6 שנים.
20. בילבה שלי!
מאת: צבי בן ארי 10/03/2013
הגעתי לבילבה ב1945 מסמרקנד בילבה שבסלזיה התכונה זכורה לי כמחנה פליטים בנהול הג'וינט הורי היו מורים בביהס שהוקם ללמודי ציונות והכנה לעליה לארץ. הנני מתכנן להצטרף למסע לפולין וחשבתי למצוא משהו על בילבה מענינת אותי לכן התקופה שאת מאזכרת כי לי לא זכורים כמובן יהודים מקומיים מאותה תקופה זכורה לי שצצין כאזור קיט ונופש מקובל וברוצלב תודה בןארי צ'רי
19. בילבה
מאת: מרגלית עליזה 07/07/2012
נולדתי בבילבה. אולם עליתי בגיל 3 .כך שאין לי הרבה זכרונות. ב"ה בחודש הבא אבקר עם בעלי אחותי בן דודי ובת דודתי.האם יש לך בקשה מיוחדת.
18. בואנוס איירס חנוכה
מאת: בנצי 23/11/2010
רבקהל'ה יקרתי ספור יפהפה מעניין שגם לי יש ספור של חנוכה בבואנוס איירס דומה אבל שונה מתי שתרצי אספר לך ועוד סיפורי אידישקייט מארץ הולדתי שמח בשמחתך ומצפה לראותך בפעולה מחבקך הגאה בחלקו בהצלחתך בנצי
17. שלום יקירה
מאת: מלי 23/11/2010
אוהבת אותך מאד ומתגעגעת.לא ידעתי שאת בת כהן,לא הכרתי את הסיפור הזה.מענין אם אמא שלי מכירה,יש לספר לה.חנוכה מתאפיין באור הגדול שהוא מביא לנו כפרטים וכעם.אהבתי מאד.מתגעגעת לשעות שהיינו מפטפטות ללא גבול.מאחלת לך את הטוב שבעולם אהבה ושמחה תמיד.נשיקות.מלי
16. לאחותי הגדולה
מאת: מרים 23/11/2010
כל פעם מחדש את מצליחה לרגש אותי, בסיפורי משפחה, סיפורי ילדות, סיפורי מקום וסיפורי מורשת. הסיפור כל כך מוחשי שאני יכולה לחוות את אותן סצנות עליהן את מספרת כאילו גם אני נוכחת שם. אוהבת אותך מאוד מאוד
15. מקסים
מאת: אליענה 23/11/2010
כמה אור בסיפור אחד . כל הכבוד , גאה בך!
14. רבקל'ה,
מאת: שרה כהן 25/11/2010
רבקלה היקרה , שמעתי לא פעם את סיפורי ילדותך אני מכירה אותך שלושים שנה והסיפורים שהם חוויות של ילדותך תמיד מרגשים אותי מחדש גם בקריאת המילים אני כאילו שומעת אותך מספרת לי אותים ורואה אותך ממולי כי אני מכירה את כישרונך לספר וכל הילדות שלך שהיתה לפעמים קשה כמו לכולנו בזמן ההוא שהשפע לא היה מצוי את הצלחת לייפות והבאת את השמחה הזאת לביתך היום ולמשפחתך המקסימה , אני גאה לחברה לכמוך ,
13. איי איי איי
מאת: ניצה ורפול 25/11/2010
רבקוש אהובתי!גם אני שמעתי ממך כבר את סיפור "הכנסיה שמול הבית",אבל לא שובעים אף פעם מלשמוע.אני לפחות, נהניתי מעץ אשוח בביתי עד גיל 11 ואז עלינו לישראל.זה באמת מרגש!!אבל, אני חייבת להגיד לך שסיפורך המופלא לא נופל מכתיבתו של מושיק המקסים.איזה ילד!ואיזו אמא!!חזקי ואמצי ואל תפסיקי לספר!!
12. מלכת אסתר 1958
מאת: חיינוש / חיימק'ה 26/11/2010
כבר בשנת 58 התחלת בעבודת מלכות שנמשכת עד היום, את דוגמה ומופת למשפחתך
11. סיפור מדהים!
מאת: עומר אביב 26/11/2010
סבתא הסיפור יפה מאוד ואיזו תמונה יפה אוהב עומר.
10. מרגש
מאת: מאיה וקסלר 21/11/2010
שלום רבקה. סיפורך נגע לליבי מאד. יש לי שני ילדים קטנים ואני מנסה לשמור על הדברים הקטנים שמזכירים לנו באיזה עם אנחנו חיים, למרות היותי חילונית שגרה בתל אביב. הרגעים הקסומים הללו הם הרגעים שנדע להעריך מאוחר בחיינו, כבוגרים. ריגשת אותי :)
9. איזה יופי!
מאת: אילה 21/11/2010
כמה את מוכשרת!! נשיקות :) אילה
8. האור תמיד ינצח
מאת: מיכל דיסטלפלד 21/11/2010
רבקה חברתי לספסל המספרים,
7. אור החנוכיה מנצח
מאת: מיכל דיסטלפלד 21/11/2010
סיפור מרגש ביותר. אין ספק שבזכותם של הורייך ועוד הרבה יהודים טובים וגאים אנו חוליה בשרשרת היסטורית חשובה. המשיכי לזכות אותנו בסיפורים נהדרים שכאלה.
6. סיפורך נגע לליבי
מאת: אורי 21/11/2010
רבקה היקרה על אף שאיננו מכירות סיפורך הקסום נגע לליבי התרגשתי ונפעמתי מכל מילה ומילה כן ירבו מספריי סיפורים כמוך, את מיוחדת!! מחכה בקוצר רוח לקרוא עוד סיפורים שלך בקרוב אורי
5. מרגש התמימות של פעם
מאת: דורון 21/11/2010
ריבקה'לה היקרה תמיד אהבתי לשמוע את סיפוריך. אני חוזר קצת לבית אבא. אבי ז"ל תמיד היה מספר סיפורים מהעיירה בפולין, בזכות סיפורים כאלה אנחנו לומדים מה היה פעם וזה נותן לנו הרגשה של שורשים שלנו של הורינו. סיפורך מלא רגש וגם מוסר השכל ישר כוח.
4. לא כל הנוצץ - זהב הוא
מאת: דינה דנון דאבוש 21/11/2010
רבקה'לה המתוקה שאני כל כך אוהבת. לפי התמונות, היית ונשארת לבבית ומקסימה. אומרים שקשה להיות יהודי. לילדה יהודיה בגלות, זה עוד יותר קשה. כמה קל להתפתות לחזיונות זוהרים. טוב שיש לנו את מדינת היהודים. הוריך היו חזקים ובהשפעת השואה היה חשוב להם לשמור על מורשתם היהודית, אך דור זה הולך ופוחת בגולה ואנו עדים להתבוללות מכאיבה. סיפורך מאלף ובעל חשיבות.
3. מעשה אמהות
מאת: מושיק אביב 22/11/2010
אמא יקרה, בכתיבתך הרהוטה, את מעבירה אותנו מסע קצר ומרתק בארץ הולדתך ואל מחוזות ילדותך. הסיפור סופר לי בילדותי רבות על ידך. לסיפור משמעויות רבות, הוא אינו רק מסע גאוגרפי וסיפור איכותי, דרכו ניתן לראות את השפעות הילדות שלך על דרכי הפעולה והחינוך שהקנית לילדייך וכיום ממשיכה להקנות לנכדייך. בספר בראשית, נכתב "מעשה אבות סימן לבנים" ובו מסופר על מעשה האבות שהם, כדברי חז"ל, "סימן" ונתינת כוח. לאחר הקריאה של הסיפור הזה אני יכול לומר בבירור "מעשה אמהות, סימן לבנים ולבנות", המעשה שלך הנו בחזקת "סימן", חינכת אותנו שיש להסתפק במה שקיים "והדשא של השכן" גם אם נראה, לא תמיד ירוק יותר(אפרופו כנסיה מול בית הכנסת). לימדת אותנו ערכים מהם, על חשיבותה של אהבת הארץ והמשמעות שלה עבורנו ועוד רבות. יישר כוח על כתיבתך ועוד יותר על מעשייך ופועלך. כל זאת בשמי ובשם כל המשפחה-אוהבים מאוד.
2. ריבקוש
מאת: צביקה 22/11/2010
אין עליך, את יודעת להעביר את הסיפורים במוחשיות כזו שזה חודר ישר ללב.את יודעת לרגש בסיפורך ובשאר סיפוריך. תמשיכי כך אוהבים ,פולי וצביקה
1. חברתי משכבר הימים
מאת: נירה 22/11/2010
ריבקוש, אני כל כך שמחה שחידשנו את קשריינו לאחר כל כך הרבה שנים של ניתוק, גיליתי אצלך הרבה תכונות שלא הכרתי וכעת נתגלתה לפניי עוד אחת מתכונותייך הנפלאות, היכולת לרתק, היכולת להדביק את האדם למילים. היכולת לתאר בצורה כל כך חיה את שעבר עלייך בילדותך בגולה. מקווה שניתראה יותר. אוהבת, נירה
 
|