ילדה קטנה בפנים

"תחזירו לי את השערות", קראתי בקול ורקעתי ברגליי הקטנות, והדמעות הפריעו לי לראות את עצמי בראי הגדול. הייתי בת ארבע או חמש שנים, ובבית, אימא ואבא, סבא וסבתא וגם דודה שהקיפו אותי, טיפחו, ליטפו וסירקו את שערי היפה.   

כשנולדתי, בת ראשונה ובכורה במשפחה, חגגו כולם על הגג של הבית בשכונת "יגיע כפיים", בבית שבו נולדתי. בכל שבת לאחר הסעודה התכנסו האורחים וכל בני המשפחה בחצר הבית, מתחת לעץ האזדרכת, הניפו אותי והאיצו בי: "רותי, תרקדי סטפס"; "רותי, תקפצי כמו שירלי טמפל". היה זה משחק ילדות שבו שיחקו בירושלים של אותה תקופה, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, דילוג בחבל קפיצה.

עכשיו דילגתי בחצר להנאת הסובבים. האורחים מחאו כפיים ואני נקשתי ברגליי הקטנות הנעולות בנעליי הליכה של שבת. שערי הארוך התנופף, ורק התלתל המגולגל באמצע, חוזק בסיכות ורוכך בעדינות בקרם שיער.

בכל ערב שבת אהבתי לעמוד מול הראי הגדול של סבא וסבתא ולהביט בדמותי הקטנה: עיניים רואות ובוחנות, פנים ולחיים שמרבים לצבוט ולנשק ושמלה קטנה ורכה עם צווארון בייבי ותחרה לבנה. הפעם משהו השתנה: מולי עמדה ילדה זרה בקרחת במקום תלתלים. מי זו? החלקתי יד על ראשי, נגעתי בראי וברחתי אל החדר הפנימי בדמעות ובקריאות: "תחזירו לי את השערות!" 

כשבגרתי סיפרה לי אימי כמה נאלצה להתווכח עם הגננת שדרשה לספר את כל ילדי הגן בגלל הכינים בראשי הילדים. הנפט והחומץ לא עזרו.

בבית פרץ ויכוח.

"לא חבל על הילדה? שתישאר בבית!" הציעה הדודה.

"הילדה צריכה ללכת לגן!" קבעה אימא.

"לגזור!" פסקה הגננת.

שערותיי היפות נשרו קווצות קווצות על רצפת החדר הגדול, טבולות בדמעות ומלוות ברקיעות רגליי הקטנות.

"זה יצמח בחזרה", הרגיעה אותי אימי. 

במחלקה האונקולוגית הכינו אותי לקראת הבאות.

"יהיו תופעות לוואי לטיפולים שתעברי", הסבירה הרופאה.

"אילו תופעות?" שאלתי ולא רציתי לדעת.

"השיער ינשור, תכיני פאה", הציעה הרופאה.

הבשורה על הגוש בשד, האינפורמציות, הניתוח, תכנית הטיפולים, הכול התערבב.

זה קורה לי? השיער נושר?

התמונה ההיא של הילדה ללא שיער המביטה בראי חזרה אליי.

"מתי נושר השיער?" העזתי לשאול מטופלת שישבה לידי ושחוברה כמוני לשקיות נוזלים.

"בין הטיפול הראשון לשני", אמרה מחויכת. ראשה כוסה במטפחת ושיער דק ודליל בצבץ מתחתיה.